לקראת פסטיבל הסרטים בערבה שייפתח מחר (4-11 בנובמבר) סמוך לשמורת הטבע עשוש, אלכסנדר מרום עם סקירות על ארבעה סרטים שיוצגו בו בבכורה ישראלית
פילים בערפל
באזור נידח בנפאל, קיימת קומונה של נשים טרנסג'נדריות אשר חיות ביחד, ושבה החברות המבוגרות יותר מאמצות את הצעירות כבנות שלהן. אלו נשות הקינאר, שהיא קהילה אמיתית שקיימת בגרסאות שונות במדינות שונות באסיה, למשל גם בהודו ופקיסטן. פילים בערפל אינו סרט דוקומנטרי שהופך את נשות הקהילה למעין יצור זר ואקזוטי, אלא סרט עלילתי שבו נשים מהקהילה משחקות תפקידים קשים אך אמיצים. הדמות הראשית היא אחת מהאימהות בקומונה והיא עוברת על אחד מחוקי הקהילה כשהיא שוכבת באופן קבוע עם בן זוג. כתוצאה מכך ומהיחס המזלזל כלפיה, הבת שלה מפתחת שנאה כלפיה ולילה אחת נעלמת.
בידיים של אדם פחות מוכשר, "פילים בערפל| היה הופך לסתם מותחן מסתורין רק עם הדמויות הלהט"ביות שבו כקישוט מעל הנרטיב הבסיסי והלעוס. זה לא המצב כאן. התסריט מהווה ככלי לדיון בשנאה נגד להט"בים, באופן שאינו מרגיש מאולץ או קלישאתי אלא חכם ונוקב וכולל שימוש עמוק בסימבוליזם. הייצוג של הנשים בסרט הוא מורכב ומרענן. גם הדמות הראשית בסרט לפעמים מתנהגת באופן מבחיל, אך התנהגותה לא סותרת את כך שהיא חווה דיכוי. זהו סרט עוצמתי ביותר וחוויה שאסור לפספס.
פעם אחר פעם
לחשוף את הרעיון מאחורי העלילה של "פעם אחר פעם" עלול להרוס את חלק מחוויית הצפייה. מדובר בסרט על אובדן, אך האופן שבו הוא מדבר עליו הוא ייחודי. זוהי יצירה מסתורית ואניגמטית, שמרגישה כמו חלום או אולי כמו סיוט, כשההבדל בין שניהם נהיה מעורפל במהלך הצפייה. הצילום והעריכה המרהיבים גם הם ותורמים לאווירה המהורהרת אך גם מטרידה. סצנות מסוימות עשויות להרגיש איטיות וארוכות, מפני שהן אכן איטיות וארוכות, אבל היכולת של "פעם אחר פעם" לעצור ולשהות במרחב הקולנועי שהוא יוצר היא דבר חיובי. המשחק מדהים גם כן, במיוחד כאשר מבינים שמדובר בשחקנים שרובם צעירים מאוד.
"פעם אחר פעם" הוא מדהים. אין סרט אחר כמוהו. האניגמטיות שלו אינה מתסכלת ואינה מרגישה כמו כלי להסתיר עלילה דלה או מחסור בתמות. כל סצנה וסצנה בולטת לטובה באופן שייחודי לה. יש אפילו סצנה שבה דמות מפליצה, ובאופן מפליא היא גם משעשעת וגם מרגשת באופן שאינו מרגיש מאולץ. יש גם שימוש במשחק מחשב דמוי "מיינקראפט" ככלי סימבולי ורגשי. זו לא פחות מיצירת מופת, כזו שמשתפרת ככל שמעכלים אותה יותר.
גוריה
השנה היא 1992. המיקום הוא הכפר גוריה בגאורגיה. הסרט מסקר את חייהם של אנשי הכפר. הוא עושה זאת דרך צילום משובח בשחור-לבן, שהוא יפהפה אבל גם מלנכולי. אותו דבר תקף כלפי הטון של "גוריה", שהוא מלנכולי אך גם שלו, יפה ואפילו מצחיק בו-זמנית. ההומור נובע מהאבסורדיות של הסיטואציות בהן הדמויות השונות מוצאות את עצמן. הן מתייחסות למה שקורה סביבן מרצינות, אבל בשביל הקהל אין ברירה אלא לצחוק. אין קו עלילתי אחד דומיננטי, אלא הפוקוס מחולק בין כל הדמויות באופן פחות או יותר שווה.
הכפר שעל שמו קרוי הסרט הוא עני, לרוב אין בו חשמל או אמצעים חיוניים אחרים. האבסורד מגיע מהמצב העגום שבו הדמויות השונות חיות, אבל מאחורי הקומדיה מסתתרת גם ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת. העוני הזה לא אמור להיות מובן מאליו, והוא גורר איתו עבריינות וקונפליקט בין אנשי הכפר. שמרנות פוליטית וחברתית שולטת בתודעת התושבים, בעיקר ביחס של הגברים כלפי נשים. "גוריה" הוא סרט מעניין, כזה שללא ספק שווה לראות בפסטיבל.
חשבון נפש
הסרט "חשבון נפש" מתחיל באופן יחסית מבטיח, מפני שבניגוד לכל כך הרבה סרטי מלחמה אמריקאים אחרים, הוא שם דגש על האנשים שחיים בארץ שבה המלחמה מתרחשת. ספציפית, הוא מתחיל עם משפחה בעיראק, בזמן הפלישה האמריקאית. אך בסופו של דבר הסרט מתגלה כלא טוב יותר מאשר סרטים אחרים על אותה תקופה ועל אותו קונפליקט, כמו "מטען הכאב" או "יחידת העילית". אמנם "חשבון נפש" לא שם דגש על סצנות קרב מייגעות שמציגות את המלחמה כספקטקל, אבל הוא עושה משהו אחר שגם הוא בעייתי במיוחד.
העלילה אולי מתחילה בזמן מלחמת עיראק ומראה איך חיילים אמריקאים הורגים אנשים חפים מפשע מאותה משפחה עיראקית, אבל היא חותרת לעבר כך שהחייל הרוצח מבקש מחילה מבני המשפחה ששרדו. הרצון של הסרט להציג פנטזיה שבה אפשר לבצע פשעי מלחמה ושיסלחו לך עליהם, מרגישה חלולה יותר מתמיד. הסרט מצהיר שהוא בהשראת מקרים אמיתיים, אך אפילו אם הסיפור הוא אמיתי, זה לא אומר שהאידיאולוגיה שהוא משקף היא בהכרח הנכונה ביותר.