אני חי מדברים שמפחידים אנשים אחרים, דוחף את עצמי לקצה

פסטיבל הקולנוע היוקרתי בקאן מתקיים במהדורתו ה-78 ואני מסקר אותו זו השנה התשיעית ברציפות. הגעתי לעיר שטופת השמש בריביירה הצרפתית יומיים לפני תחילת הפסטיבל, כאשר לראשונה יום לפני טקס הפתיחה מתקיימת מסיבת עיתונאים עם מנהל הפסטיבל האימתני תיירי פרמו שמספר על כך שהפסטיבל מנסה להשאר א-פוליטי, אבל זה כמעט בלתי אפשרי בימינו. לשאלה מדוע סרטו החדש של נדב לפיד ״כן״ משתתף רק במסגרת צדדית ולא בתחרות הראשית הוא משיב שהסרט ״עדיין זקוק לקצת עבודה״. הוא מספר גם על סרטו החדש של ג'עפר פאנאהי האיראני - ״העותק של הסרט פשוט צץ יום אחד במשרדי הפסטיבל״. הבמאי שמסוכסך עם השלטונות באיראן לא יהיה נוכח בפסטיבל כמובן.

ביום פתיחת הפסטיבל אני צופה בהקרנה מוקדמת של סרט הפתיחה ״לעזוב יום אחד״ - מיוזיקל סתמי על שפית שחוזרת לעיר הולדתה. הסרט הוא עוד בחירה לא מוצלחת, כמו במרבית השנים, לפתיחת הפסטיבל והוא בעיקר מאולץ ומנסה להתחבב על הקהל בכל דרך אפשרית. בטקס הפתיחה מקבל האיש והאגדה רוברט דה נירו פרס מפעל חיים וכל הקהל מוחא לו כפיים ארוכות. השחקן נשא נאום פוליטי במיוחד: "בארה"ב אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה, שפעם לקחנו כמובנת מאליה. והדבר הזה משפיע על כולנו כי אומנות היא דמוקרטית ומכילה מטבעה ומאחדת בין אנשים, ולכן אומנות מהווה איום לפשיסטים ואוטוקרטים".

טקס הפתיחה די נוגה וז'ולייט בינוש, נשיאת חבר השופטים, מזכירה בנאומה את החטופים בעזה וגם את הקורבנות של התקיפות ברצועת עזה ובכל העולם כיום: "אנחנו בתקופה לא פשוטה של הרבה כאב ומלחמות מסביב לגלובוס, ולכן האומנות - כמתעדת את הזמנים הקשים האלו - כה חשובה". בינוש הזכירה גם את הצלמת הפלסטינית פאטמה חסונה שנהרגה בהפצצה של חיל האוויר בעזה לצד עשרה מבני משפחתה - יום אחרי שנודע כי הדוקו "קח את נשמתך בידך ולך", שבו היא מתעדת את חייה בעזה בזמן המלחמה, יוקרן בפסטיבל. "ב-16 באפריל האחרון, עם עלות השחר בעזה, בגיל 25, צלמת העיתונות פאטמה חסונה ועשרה מקרוביה נהרגו מפגיעת טיל שפגע בביתם", אמרה ביינוש, "בלילה לפני מותה, נודע לה שהסרט שבו היא הופיעה נבחר כאן בקאן. פאטמה הייתה צריכה להיות בינינו הלילה".

ביום השני לפסטיבל אני ממהר לפתיחת המסגרת הצדדית ״שבוע הביקורת״ המתקיימת באולם קולנוע בשולי הטיילת וצופה בסרטה החדש של לאורה ונדל הבלגית ״שלומו של אדם״ על שעות מסויטות בבית חולים ציבורי כשרופאת הילדים המקומית מנסה לדאוג לילד קטן שאמו מסרבת להאכיל אותו וכמעט גורמת למותו. הסרט מזכיר את סרטה הקודם של ונדל ״מגרש משחקים״ שהענקתי לו לפני ארבע שנים את פרס מבקרי הקולנוע בקאן בקטגוריית ״מבט מסוים״. גם הסרט ההוא היה סרט חברתי היפר-ריאליסטי וגם הנוכחי הוא עוכר שלווה. אני ממהר לכיתת אמן עם הבמאי כריסטופר מק'קווארי במאי ״משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" – הסרט החותם של סדרת האקשן המצליחה. הסרט שאורכו 169 דקות הוא סיום מרהיב אך בסופו של דבר מאכזב למותג המצליח והוא נשען בעיקר על פעלולים מדהימים של קרוז ועל נוסטלגיה. ראיתי בסדרה הזו סרטים הרבה יותר טובים.

הקהל מופתע כאשר בלי התרעה מוקדמת מצטרף לשיחה טום קרוז, כוכב הסרט, ושניהם בעיקר מחמיאים אחד לשני ומספרים על הפעלולים המטורפים שיש בסרט. קרוז (62), עם רעמת השיער האגדית שלו, שנראה נפלא מתמיד ושלא מרבה להתראיין, הפתיע את כל הנוכחים באולם וסיפר בעיקר על העבודה על הסרט. "אנשים שואלים אותי תמיד 'למה אתה צריך לקחת כאלו סיכונים? להיתלות מצוקים ולצנוח ממטוסים?', ואני עונה להם 'אני חי מדברים שמפחידים אנשים אחרים. אני אדם סקרן שאוהב כל הזמן לנסות דברים חדשים ולדחוף את עצמי לקצה גבול היכולת".

קרוז גילה כי בסרט החדש יש סצנה שלמה בצוללת, אשר צולמה במתקן מיוחד שנבנה לצורך הצילומים. "הכל היה מאד ראשוני וניסיוני", תיאר השחקן, "כולם אמרו לי ולבמאי שנפלנו על הראש ושאי אפשר יהיה לבצע את הסצנה - אבל שנינו התעקשנו ובסוף, בסרט, התוצאה לדעתי עוצרת נשימה". הכוכב, שהיה משוחרר ושלח חיוכים לכל עבר, סיפר שעבורו הסרט החדש הוא סגירת מעגל, ואמר שמבחינתו - זהו הסרט האולטימטיבי שלו. מדהימה אותו המחשבה שהוא מגלם את אית'ן האנט הכל-יכול כבר קרוב ל-30 שנה, בתפקיד שמאפשר לו לצלם ולשחק במקומות הכי יפים בעולם.

@brutofficiel Tom Cruise au Festival de Cannes #cannes2025 #onregardequoi #festivaldecannes #tomcruise #missionimpossible ♬ OUH IH OUH AH AH - RapLife

מק'קווארי ציין שקרוז הדהים אותו לאורך הצילומים בכל פעם מחדש - למשל בסצנת ריחוף ממטוס: "אדם נורמלי שורד בצילומים על כנף מטוס במשך כ-12 דקות - טום החזיק מעמד כמעט כפול זמן, וזה על גבול הלא ייאמן. בכלל, כל הסצנה עם המטוס נולדה ממשהו שהראיתי לטום בטיקטוק, והוא אמר לי 'אני יכול לעשות את זה'".

על כיתת האמן שנערכה לאחר מכן עם רוברט דה נירו אין הרבה מה לספר מעבר לכך שהוא בעיקר דיבר על סרט תיעודי שהוא עושה היום לזכר משפחתו. לקראת סוף המפגש סיפר דה נירו כי "כשחקן, תמיד בחרתי תסריטים לפי תחושת הבטן שלי ותמיד בחרתי תפקידים שחשתי שייכות אליהם".