חדשות קולנוע וסרטים

בועטים במוסכמות: הסרטים הישראליים ששברו את המסגרות

23/9/2025

שלח לחבר+ הוסף תגובה

הם לא באו לעשות נעים לצופה, אלא להציב בפניו ובפני החברה הישראלית מראה שלא תמיד נעים להתבונן בה. בימים שבהם המדינה זקוקה לניעור רציני, כתבי האתר בחרו את הסרטים הישראליים שגרמו לצופים לנוע באי-נוחות בכיסא

הסירו דאגה מליבכם (2021) - סרטו של הבמאי תום שובל, שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הוא סרט לא קל לצפייה. הוא מספר סיפור על אלמנה צעירה ועשירה (השחקנית הצרפתייה ברניס בז'ו, זוכת פרס סזאר על תפקידה בסרט "הארטיסט") שמחליטה לפתוח את ביתה המפואר ולשכן בו חסרי בית, אנשים ונשים שהחברה מתעלמת מנוכחותם. מעשה החסד הזה גורם להרבה כאוס, ומעמת אותה ואת הצופים עם מה שרוב האנשים בוחרים להסב ממנו את מבטם. השם האירוני, שלקוח משורת סיום של שיר פופולרי, אולי רומז לכך שהדאגה לאחר ה"שקוף", אף שהיא באה מרצון טוב לעשות חסד בעולם אכזרי, מתהפכת על עושה החסד. האנשים בשולי החברה מתגלים כאכזריים למדי וגומלים רעה תחת טובה לאישה הצעירה שרק רצתה לעזור להם.

זהו סרט נדיר בנוף הסרטים הישראלים שנעים בין עיסוק ב"סכסוך" לבין התעלמות ממנו בסרטים "קלילים" ומבדרים. הוא אלגורי ואפל, והדמויות בו הן יותר סמליות מריאליסטיות. זהו סרט אירופאי באיכויות שלו, חריג בנוף הישראלי, כמו שהגיבורה שלו היא נטע זר בארץ. שובל הוא במאי ייחודי שמציג את המציאות הישראלית בדרך מקורית ומבריקה. הסרט הזה הוא אחת הדוגמאות הבולטות לדרך שבה הוא מספר סיפור קולנועי, שהוא גם מחווה לקולנוע אירופאי כמו "וירדיאנה", סרטו הפרובוקטיבי של לואיס בונואל הספרדי שמספר על נזירה צעירה האוספת לביתה את החלכאים והנדכאים, אך גם כזה שמספק גם אמירה על הצדדים האפלים והמוסתרים בחברה הישראלית. (יעל מאורר)

מקרה אישה (1969) - הקולנוע הישראלי עבר צורות ווריאציות שונות ומגוונות לאורך שנותיו הרבות, ועדיין - הוא לא ראה מספיק או התרגל לצורת עשייה מודרניסטית ואוונגרדית. את הכפפה הזו הרים הבמאי ז'אק קתמור ב-1969 כשיצר את הסרט "מקרה אישה" - יצירה מסוגננת, מנוכרת, מקוטעת, כזו שלא הייתה מביישת במאים בינלאומיים כמו אנטוניוני ("יצרים") או גודאר ("עד כלות הנשימה").

דרך ג'אמפ-קאטים ומונטאז'ים בליווי שיריהם של להקת "הצ'רצ'ילים", הביא קתמור את סיפורו של פרסומאי כבן 40 (יוסי ספקטור), המחפצן נשים כדרך חיים, הפוגש בהילית (המתרגמת והעורכת הילית ישורון, דאז בת זוגו של קתמור), צעירה יפה וסקרנית כבת 20, שמאיצה אצלו את משבר הזהות שהוא עובר.

כשהוא קושר בין הפטריארכיה המובנית בחברה הישראלית למילטריזם המוגבר שלה (רגע אחרי הניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים), קתמור לא מותיר לצופה מרווח נשימה או אלמנט אסקפיסטי. לכן, אין זה פלא שלמרות שהיה הסרט הישראלי הראשון שנשלח לייצג את המדינה בפסטיבל ונציה, הוא נחל כישלון מסחרי והרס את הקריירה הקולנועית של קתמור. עדיין, זהו מקרה חריג ומהפנט של צורת עשייה אחרת בקולנוע הישראלי, ולכן "מקרה אישה" נותר אפקטיבי ושובה עד היום. (דניאל עמיר) פרא אציל (2019) - נדמה שכמעט מעולם לא נראה בקולנוע הישראלי סרט שהוא אגרוף חזק לבטן הרכה של החברה הישראלית כמו "פרא אציל". זה סרט שלא עושה הנחות לצופה, לא מספק לו טיפת אסקפיזם, מציג את החצר האחורית שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנה ועושה זאת לעיתים תוך כדי שימוש בפרובוקציות ומניפולציות רגשיות על הצופה שהופכות את הצפייה ללא קלה או מתגמלת, אך מגבירות את האפקטיביות שלה.

הסרט, המבוסס על ספרו של דודו בוסי (שגם כתב את התסריט), מתרחש בשכונת הארגזים בתל אביב ועוקב אחר אלי (נווה צור) המתגורר עם אמו, נרקומנית לשעבר שעברה גמילה וחיה עם בן זוגה החדש בעל התקפי הזעם. אלי מנסה לחדש את הקשר בין אמו לאביו (אלון אבוטבול), אמן המכור לטיפה המרה שוויתר על אפשרות למכור את ציוריו. ניסיון לנקום בבן הזוג החדש של האם מצדו של אלי יוביל לשרשרת תקריות טראגיות שידרדרו את מצבו אף יותר ואת מצב הסובבים אותו.

אם התקציר נשמע מדכא, ובכן, זו בדיוק הייתה הכוונה. דודו בוסי והבמאי מרקו כרמל ("אחותי היפה") בונים עולם שבו הכיוון האפשרי של הדמויות הוא כלפי מטה. נקמנות, אלימות, התמכרויות שונות ועוני מובילים את הגיבורים במשעול אל צדדים אפלים של נפשם ובמיוחד בסצנה פרובוקטיבית ובלתי נשכחת (מי שצפה יבין בדיוק למה הכוונה) שממנה אין דרך חזרה. (אלעד שלו)

סאלח שבתי (1964) - הקולנוע הישראלי בשנות השישים הצטיין בעיקר בסאטירות חברתיות והומור עממי שהיוו לאבני דרך בהשתלטות סרטי הבורקס על העשור העוקב לו. בין מטביעי החותם על התקופה הוא אפרים קישון. מעט לאחר יום הולדת ה-16 של מדינת ישראל נולד זוכה פרס גלובוס הזהב והמועמד הראשון פרי מולדתנו לאוסקר בקטגורית "הסרט הזר הטוב ביותר". מבעד לפריצת הדרך העולמית גם בארץ הסרט קצר שבחים על ההומור החריף ואמירותיו הנוקבות.

"סאלח שבתי", יהודי תם לב אך פיקח למדי (וגם משחק מילים סמלי משעשע על הביטוי סליחה שבאתי), עולה ארצה עם משפחתו ועוד אלפי מהגרי מדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון ונדרש להסתגל לחיי המעברה, הבירוקרטיה השלטונית ומהלך החנק התרבותי שלהם על ידי ההגמוניה האליטיסטית. חיים טופול הוא הפרוטגוניסט המזרחי הקריקטורי שכיאה לז'אנר נופל תחת כל הסטריאוטיפים העדתיים מחד, אך אינו מושא ללעג כלל. להפך - סאלח המחוכם קורא תיגר על הניסיון למכור תפיסה ציבורית של "כור היתוך" מוטעה ומצליח לערער את שליטת הממסד.

עם יציאתו לאקרנים הסרט שהיה ללהיט גם הצליח לגרום לצופה לנוע בכסאו באי נוחות אל מול המראה הנוזפת והביקורת החדה נגד הממסד שלא הייתה רווחת בתרבות הישראלית של זמנו. הסרט לגמרי עובר את מבחן הזמן בפן ההומוריסטי והנכון-פוליטית של המציאות שישים שנה לאחר צאתו. מעבר לכל זה הוא גם פשוט סרט מהנה, מעורר סימפתיה ונוסטלגי, עם דמויות חביבות ושירים שנדבקו לנו בלב. (מיה הרפז)

טרופיקנה (2025) - סרט הביכורים של עומר טובי המוכשר הוא ממש דיוויד לינץ' בדרום הישראלי. קופאית (עירית שלג בתפקיד מטלטל) צוללת לתוך עולם של יחסי מין ביזאריים תוך כדי שהיא מטפלת באמה ובבעלה ובנה. סרט לא קל לעיכול אבל בדיוק בגלל סרטים כאלו אני אוהב קולנוע. "טרופיקנה" מחזיר לקדמת הבמה את העיסוק במין בקולנוע הישראלי שהיה פופולרי בשנות השמונים ומאז כמעט ונעלם. (רון פוגל)

חמצן (2025) - סרטה של נטעלי בראון, זוכה פסטיבל ירושלים שהתמודד בטקס פרסי אופיר האחרון, מביא את סיפורה של אם יחידנית בשם ענת (דאנה איבגי בתצוגת משחק מרגשת) שמחכה לרגע שבנה ישתחרר והם ייצאו יחד לטיול להודו עליו חלמו. אך חלומות לחוד ומציאות לחוד - פורצת מלחמה ובנה, עידו (בן סולטן במשחק אמין ואותנטי) שמשתחרר משירות מילואים קרבי נאלץ לחזור לצבא לשירות מילואים. המצב הקיים מערער את מציאות חייה של ענת שמחליטה לבצע מעשה שאין ממנו דרך חזרה.

זהו סרט שהצפייה בו גורמת לצופה לתחושת מועקה בגרון שמציפה ואינה נותנת מנוחה. הוא מביא את זעקתן ותסכולן של האמהות במדינת ישראל שחיות בחרדה אינסופית כל זמן השירות של בנם בצבא. בתקופה כה קשה וחשוכה חבל שסרט זה לא מייצג אותנו בטקס האוסקר הקרוב. אולי סרט כזה היה מצליח להראות את הצד החמל, המתוסכל שמתמודד עם מציאות קשה והיה עושה שינוי בתפיסת העולם אותנו. (מיכל ליבר רונן)

ואלס עם באשיר (2008) - שעה וחצי של חווית צבעים סמי-פסיכדלית שמצמצמת לאט לאט את פילטר המציאות שכל דור מחדש אנחנו בוחרים לא לראות. סיפור ההצלחה הבינלאומי של ארי פולמן ב"וואלס עם באשיר" הביא מחדש לתודעת היצירה הישראלית את הטראומה הנפשית של דור שלם מימי מלחמת לבנון הראשונה. השימוש החדשני שעשה פולמן באנימציה מונפשת לז׳אנר דוקו המלחמה מכניס אותנו הצופים לתוך רצף הזיכרון המעומעם של הבמאי מימיו כחייל סדיר במלחמה.

הסרט מתאר בצורה מדויקת וכואבת את רצף הזיכרון הלאומי הישראלי ממלחמות ומבצעים ביטחוניים לאורך השנים. שילוב של מאניה ודפרסיה, הדחקה, ניתוק, לקיחת אחריות וחשבון נפש מדמם. פולמן יחד עם שותפיו ליצירה - המאייר דוד פולנסקי ובמאי האנימציה יוני גודמן, הצליחו בכישרון ענק להציג זווית חדשה על ההבנה העתיקה של המחיר המצלק בשליחת ילדים בני 20 למלחמה. (ניר דורבן)

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !