השחקנית רינת מטטוב מככבת בקומדיה הישראלית "לצערי אני אוהבת אותך" המתרחשת בשכונת התקווה. בריאיון היא מספרת על העבודה על הסרט שהחלה לפני 2 עשורים, המשחק לצד ארז דריגס, התפקיד בלהיט "כראמל" וההזדהות שלה עם הדמות בסרט: "הייתי חברה של חצי מהווירדוז המתוסבכים בגוש דן"
מעטים הסרטים שהעבודה עליהם נמשכה זמן כה רב כמו הסרט הישראלי "לצערי אני אוהבת אותך". סרטו של שחר רוזן התחיל כבר לפני קרוב ל-20 שנה מחבורה שפעלה יחד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. לקח שנים רבות לתסריט, קומדיה שחורה על חמש דמויות משלוש עלילות מצטלבות בשכונת התקווה, לגייס תקציב ולהיות מצולם וגם כאשר הושלם תחת השם "ברווזים: אגדה אורבנית" הגיעה מגפת הקורונה ואז המלחמה, שבה נחטף אלון אהל, קרוב משפחתו של הבמאי, ורק כעת הוא יצא למסכים בישראל.
השחקנית רינת מטטוב בת ה-44 ("כראמל", "מישהו לרוץ איתו") משחקת בסרט את אנה, חברתו חובבת הקוספליי של בחור שסבו נפטר (ארז דריגס, "חזרות"), שמעמיד פנים שהסבא עדיין בחיים לצרכים כספיים.
לקח המון זמן מאז שהסרט התחיל ועד ההפצה. אשמח שתספרי על התהליך.
"במבט לאחור התהליך היה מרתק, לוהקתי לסרט כשהייתי בסטייט אוף מיינד של שחקנית רווקה תוססת שקריירת המשחק היא כל עולמה ובצילומים עצמם, שהתחילו שנתיים אחרי שלוהקתי, הייתי כבר אמא טרייה עם תינוקת יונקת בת חצי שנה. אז התהליך הזה השפיע כמובן גם על אנה הדמות ששיחקתי - משחקנית שחוקרת וחופרת כל ניואנס בהתנהגות האנושית נהייתי עניינית קצרה וצריכה להגיע מהר ליונקת הקטנה".
(רינת מטטוב מתוך "לצערי אני אוהבת אותך". באדיבות סרטי יונייטד קינג)
האם בעבר היית בסיטואציה שבה מצד אחד רצתה לסייע לחבר ומצד שני ידעה שזה מעשה לא תקין?
"ברור! זה היה העיסוק העיקרי שלי מגיל 20 עד גיל 30. הייתי חברה של חצי מהווירדוז המתוסבכים בגוש דן".
איך היה לעבוד עם ארז דריגס עוד לפני שהתפוצצה הפרשה איתו?
"ארז הוא פרטנר לעבודה. עוד הרבה לפני הסרט שיחקנו ביחד בהבימה ולעבוד איתו זאת חוויה שתמיד מעוררת השראה. הוא איש מוכשר".
עד כמה החיבור לדמות חדר לחיים האישיים ואיך היה להשתמש בתחפושות במהלך הצילומים?
"אני יכולה למצוא הרבה קווים משיקים ביני לבין אנה. לא היה לי קשה להבין את צורת המחשבה שלה. היא הולכת עד הסוף בשביל הבחור שאותו היא אוהבת, מה שגם אני יכולה להגיד על עצמי. דווקא את הבחירה שלה במסכה היה לי קשה לפצח, אבל מזל ששחר היה על הסט הוא במאי שחקנים הכי סבלני מכיל ומופלא שיש. היינו אפילו בכנס של קוספליי בארץ וזאת הייתה חוויה מכוננת בהבנת הדמות".
איך היה לצלם בשכונת התקווה ועם תושבי השכונה ועד כמה את חושבת שחשוב לצלם ולהראות מקומות שלא תמיד מובאים לקדמת הבמה בקולנוע הישראלי?
"שכונת התקווה היא אירוע מכשף, אין שם רגע דל. כל פינה, כל רחוב מספרים סיפור ולצלם שם סרט זה רעיון קולנועי גאוני. תושבי השכונה מחוברים ואוהבים את הסטודיו של יורם לוינשטיין וכל הזדמנות לשיתוף פעולה בין הסטודיו לבינם מלהיב ומרגש אותם ובשבילנו זאת מתנה גדולה".
כבר בתום לימודיה קיבלה מטטוב תפקידים בסרטים גדולים כמו "מישהו לרוץ איתו" ו"ביקור התזמורת", אולם מאז לא הופיעה הרבה על המסך הגדול ויותר על בימות התיאטרון, כאשר בימים אלה היא מככבת גם בהצגה חדשה בתיאטרון הבימה בשם "מי את חושבת שאת".
איזה מדיום את מעדיפה והאם יציאת הסרט עשתה לך חשק לחזור לקולנוע?
"אני חושבת שהתיאטרון הוא המקום הבטוח שלי, שם אני מרגישה בבית. אבל אף פעם לא עזבתי את הקולנוע והטלוויזיה. היו תקופות שהאימהות והתיאטרון מילאו את היומן ובאמת בשנה האחרונה צילמתי כמה סדרות שיוצאות בקרוב למסכים והיה כיף ופתח את התיאבון לעוד".
כיכבת בעונה האחרונה של סדרת הילדים "כראמל". האם את מרגישה שזה חשף אותך לקהל חדש והאם עולם הילדים מעניין אותך?
"עולם הילדים תמיד הקסים אותי, לפני 'כראמל' שיחקתי בהצגות ילדים מרהיבות כמו 'התשמע קולי' ו'ילדה טובה' ושם הבנתי סופית למה מקצוע המשחק הוא שליחות. זאת אחריות רצינית להחיות סיפור שדרכו הילדים חווים חוויה מכוננת שמשפיעה עליהם לכל החיים".