Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: סיכום 2018 בטלוויזיה: סדרות השנה

15. שטוקהולם

באחת מהסדרות המשום מה פחות זכורות שלהם השנה, כאן 11 הביאו לנו 4 פרקים שמדגימים היטב יותר מרוב המיני-סדרות את פוטנציאל פורמט עונת הטלוויזיה הקצרה. כתיבת הדמויות המופתית של התסריטאית נעה ידלין (שגם כתבה את הספר עליו הסדרה מבוססת), מחוזקת על ידי המשחק הנהדר של הקאסט המבטיח: ששון גבאי, ליאורה רבין, דובל'ה גליקמן, תיקי דיין וכן גידי גוב בתפקיד צנוע של גופה - נציגיו החמודים והחביבים ביותר של הדור הזה מתאחדים כאן. "שטוקהולם" היא קומדיה שחורה שנונה על אדם מת שצפוי לזכות בפרס נובל בימים הקרובים, ועל חבורת החברים שלו שמגלים את גופתו ומנסים לשמור על מותו בסוד חמישה ימים עד להודעה על זכייתו בפרס. זו סדרה עם הומור פרברטי למדי באופן עדין וניואנסי, וכאלו קשה למצוא.

14. פה גדול – עונה שנייה

אחרי עונה ראשונה שהייתה מצחיקה רק לפעמים ושום דבר מעבר לכך, העונה השנייה של "פה גדול", שממשיכה לתאר את התפתחותם הרגשית והפיזית של חבורת נערים בכיתה ט', הייתה מצחיקה כמעט תמיד וגם התחילה לנסות ולהצליח לבנות עונה טלוויזיונית של גדולים, עם תמות והתפתחות לדמויות והצטלבויות חכמות בין מה שעובר על כולם. מדי פעם יש הומור מגעיל מדי כדי להצחיק אותי, אבל זה כבר לגמרי עניין של טעם. העונה השנייה היא אנימציה כיפית ומצחיקה שמשלבת מודלים קלאסיים למדי לכתיבת טלוויזיה באופן מרענן, הדבר הכי קרוב היום לסוג הקומדיה שהיה ל"סימפסונז" כשהיא הייתה נהדרת.

13. סוף הפאקינג עולם

על תחילת שנת 2018 קיבלנו את "סוף הפאקינג עולם" - סיפור אהבה/רוד טריפ/סדרת נוער/קומדיה שחורה על שני נערים שבורחים מהוריהם ומתאהבים תוך כדי. "ממלכת אור הירח" לפאנקיסטים. מדובר בסיפור פשוט שכתוב ברמה מורכבת מאוד. מועטות הסדרות שמתמקדות באופן עיקש ומעמיק כזה בשתי דמויות בודדות, והסדרה הזו צולחת בלעשות זאת באופן מצוין.

12. קראשינג – עונה שנייה

הקומיקאי האמריקאי פיט הולמס מגיש עוד סדרה מז'אנר סדרה על חייו של קומיקאי שכותב ומככב, מנקודת המבט המאוד ספציפית וחמודה שלו. זו כנראה הסדרה הכי מלאת הומור עצמי באופן כנה ואמיתי מהז'אנר. אפילו "לואי" שהגיבור שלה כביכול הכי לוזר שאפשר הקפידה להשאיר את הלוזריות שלו חמודה כמעט תמיד ואת המוזרות של האנשים סביבו בוטה יותר. אבל הולמס שנכתב על ידי הולמס הוא אמנם מעורר הזדהות אבל אף פעם לא נראה כמו מודל הערצה או כמו משהו סקסי. העלילה של הסדרה היא על התקופה בחייו בה הוא ישן על ספות של קומיקאים שונים אחרי שאשתו בגדה בו. אשתו לשעבר מגולמת כאן ע"י לורן לאפקוס המצוינת ("כתום זה השחור החדש"). גם ארטי ג'ונס ההזוי חוזר לעיתים קרובות בתור עצמו. מעטים רואים אותה, אבל הסדרה הזו היא אוצר קומי עם רגעים רבים של כנות רגשית עצומה שמשתמש במסרים נוצריים באופן מעניין מאוד.

11. קימי שמידט – עונה רביעית

הסדרה הזו כבר מזמן נמאסה עליי, אבל אז הגיעה העונה הרביעית והמצחיקה ביותר עד כה. קימי, שבתחילת העונה הראשונה יצאה מבונקר בו היא נלכדה ל-15 שנה על ידי מנהיג כת משוגע, ממשיכה את חייה בניו יורק ואת מסע ההתבגרות המאוחרת שלה. העונה כתובה מצחיק מאוד וגם (באופן שהפתיע אותי שהיוצרת טינה פיי עדיין טובה כל כך בו) מצליחה לבקר טרנדים עולים בתרבות פוליטית אמריקנית, ספציפית כאלו של התנגדויות גבריות לפמיניזם, באופן מושלם קומית ומדויק פוליטית.

10. אטלנטה – עונה שנייה

בעונתה השנייה, הקומדיה הפסיכודלית של דונלד "ביל מאריי המודרני והמגניב יותר" גלובר, הקומיקאי/תסריטאי/מוזיקאי/שחקן שמצטיין בכל אחד מהתחומים האלו, ממשיכה להשתפר. גלובר מככב וכותב בסדרה שאי אפשר לתאר את איך היא מרגישה בדיוק בלי לראות אותה. "אטלנטה" מספרת על ניסיונותיו של ארל, גבר שחור צעיר בשכונות של אטלנטה, לברוח מעוני ולשרוד כלכלית ונפשית מיום ליום. דרך זה היא מנסה להעביר את התחושה של להיות שחור בארצות הברית. זכור במיוחד הוא פרק האימה "טדי פרקינז" אבל כשעוברים על רשימת הפרקים נזכרים שכל אחד מהם הוא זהב טלוויזיוני.

9. Glow – עונה שנייה

"גלואו" היא במובן מסוים שריד מתקופה אחרת של טלוויזיה שמצליח עכשיו. משהו בפשטות, בגישה הדרמטית הקלאסית שבה היא ניגשת לסיפור שלה, קשה למציאה ברשימה הזו, ואני חושב שזה מעיד על יותר מהטעם שלי. דרך הגישה הזו, היוצרות ג'נג'י כהן וקארלי מנש ("כתום זה השחור החדש") מצליחות לתת מספיק תשומת לב ופיתוח כדי לגרום לנו להזדהות עמוקות עם בערך 10-12 דמויות ראשיות, וזה די מטורף בפני עצמו. "גלואו" היא סיפור אנושי על יצירה אמנותית ועל התשוקה עליה, גם אם במקרה הדמויות כאן יוצרות תכנית אגרוף טראשית ומעולה בשנות ה-80. העונה מצחיקה יותר מקודמתה ועובדת דרמטית טוב יותר, ונראה שהטרנד הזה ימשיך גם לעונה השלישית.