מראה שחורה- בנדרסנאץ': ביקורת

קשה לתאר את "בנדרסנאץ'", הפרק האינטראקטיבי הראשון מסוגו של "מראה שחורה" שעלה בשבוע שעבר בנטפליקס. מצד אחד הוא בעל אווירה קולנועית של ממש ומצד שני הוא משחק אינטראקטיבי מודע לעצמו בו הצופה משפיע על מהלך הדמויות. זה היה יכול להיות מהפכני אם לצופה הייתה השפעה חד משמעית אבל עם התפתחות העלילה, יורדת מעורבות הצופה בה והוא הופך לניצב שמובל לפי גחמות התסריטאי שמוביל אותו לסופים הרצויים בעיניו. אז אמנם מדובר במשחק מוחות מרגש בין הצופה לתסריטאי צ'רלי ברוקר, אבל הוא בא על חשבון העלילה וההזדהות עם הדמויות, בראשן סטפן אשר מגולם ע"י פיון וייטהד ("טובת הילד") שמביא תצוגת משחק טובה, אבל כאשר דמותו ומניעיה לא מפותחים וברורים, זה פשוט לא מספיק.

סטפן הוא צעיר החי בתחילת שנות ה-80, תקופת הפריחה של משחקי המחשב, וחולם ליצור משחק משל עצמו. הוא גר עם אביו הנוקשה ומתקשה להתגבר על טראומת ילדות. כאשר הוא מתקבל לחברת משחקי מחשב נחשקת, הוא מתחיל לעצב את משחק המחשב הראשון שלו- "בנדרסנאץ'", משחק בו הגיבור מונע על ידי בחירותיו של השחקן וכל בחירה מובילה אותו לנתיב חדש ולא מוכר, בדיוק כמו סטפן אשר מובל ע"י הצופה שמחליט עבורו מה לאכול, איזה מוזיקה לשמוע ובהמשך גם החלטות הרות גורל כמו האם לעבוד מהבית או מהמשרד והאם להמשיך לקחת את התרופות הפסיכיאטריות שלו. עד מהרה, עם התקרבות הדד ליין להגשה, הוא נתקל במחסום יצירתי שיחד עם לחצים פנימיים מתחיל לדרדר את מצבו הנפשי והעלילה משנה כיוון למדע בדיוני ואימה.

[*]

יש כאן יכולת מרשימה להביא חמש וחצי שעות של חומר גלם לשעה וחצי צפייה אשר תאפשר לצופה בכל פעם לבחור סוף אחר עבור הגיבור, שבשילוב עם צילום מלא הבעה ועלילה קצבית מביא לתוצר מסקרן ומבדר העוסק במשמעות הבחירה החופשית ותרבות הצריכה ומעלה שאלות על כמה האדם בחברה המודרנית באמת חופשי בבחירותיו, כולל רפרנס מרגש לסצינת הקפיצה של "מטריקס" - Free your mind - שבמקרה הזה מסתיימת באופן טראגי. הבעיה היא בעלילה, שעובדת טוב מבחינה רעיונית אבל כושלת ברמת הרגש מכיוון שאיפשהו בין כל התפניות היא שוכחת את הדבר החשוב ביותר לצופה - הזדהות עם הדמויות. מה שלא מוסיף לזה הוא הפלרטוט בין ז'אנרים שונים של מדע בדיוני, פנטזיה, אימה, דרמה ואפילו קומדיה אשר מבלבל את הצופה שמתקשה לקבל עלילה קוהרנטית בשפה ברורה.

כך נוצר מצב שגם אני, כמו סטפן, מצאתי את עצמי לא אחת אבודה בין קווי העלילה בניסיון להבין איך הכל מתחבר והאם יש לי אפשרות להציל את חייו. ייתכן כי זו הייתה כוונת היוצרים אשר מתחברת למסריהם על היעדר בחירה חופשית, אבל היא מייצרת חוויה מתישה ומאוד טכנית עבור הצופה שבין חזרה אחת אחורה לאחרת כבר מייחל לרגע בו הכל ייגמר. עם זאת, החוויה מעניינת ומביאה להעמקת הצופה בפסיכולוגיה של הדמות ובפסיכולוגיה שלו עצמו הגורמת לו להתבונן בבחירותיו ולשאול את עצמו - האם הוא רוצה סוף עצוב או שמח עבור הגיבור? איזה הצלחה חשובה יותר- בריאות רגשית או הצלחה ותהילה? ומה זה אומר עליו?

אז האם יש כאן בשורה חדשה לעולם הצפייה בסרטים וסדרות? אין לי תשובה חד משמעית לכך. במהלך כתיבת שורות אלה אני נלחמת בין צד הכותבת שבי שהיה רוצה שתהיה לו את היכולת להשפיע על מהלך העלילה של הגיבור לבין צד הצופה האסקפיסטית שמעדיפה לצלול לתוך עולם חדש ומרגש של דמות מבלי לחשוב יותר מדי. מה שכן, צריך להעריך את הניסוי הפסיכולוגי המעניין הזה במוחו של הצופה וייתכן שעם דמויות מפותחות ופחות חורים בעלילה הוא יהיה הרבה יותר מסעיר ומרגש.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן