בוג'ק הורסמן 6: ביקורת פרקי הסיום

לעיתים רחוקות עולה סדרה לה אנו יכולים באמת ובתמים לקרוא "יצירת מופת טלוויזיונית", סדרה שמשתמשת במדיום הטלוויזיוני באופן מיטבי בכדי להעביר אותנו תהליך רגשי ופילוסופי עם הדמויות שלה. היתרון המשמעותי ביותר כנראה של טלוויזיה הוא בדיוק היכולת הזו, ו"בוג'ק הורסמן" עושה זאת הכי טוב. כשנזכרים היום בפרקים הראשונים, זה כמעט כמו נוסטלגיה, כי עברנו עם הדמויות הללו תהליך כל כך מהותי של למידה על העולם, של צמיחה רגשית ושל פיתוח דמות עצום. סיפורים מהעבר מרגישים כמו אגדות מהעבר שלנו, והלקחים הפילוסופיים שנלמדו בעונה הראשונה נראים כמעט פתטיים. "בוג'ק" היא המסע הנצחי והמייגע של חמש דמויות (ושלל דמויות משנה המלוות אותן) להיות מאושרות, כשנראה ברור יותר ויותר שזה אולי לא באמת אפשרי. לכן כל עונה טורפת את הקלפים מחדש לחלוטין, לכן עברנו כל כך הרבה עם הדמויות האלו.

עם זאת, האמת התסריטאית דורשת כאן משהו ברור, כבר כמה עונות שניכר שאנחנו מתקרבים לסיום, ובסדרה כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים, סדרה עם עומק אנושי והגותי עמוק כל כך, השאלה הקשה ביותר אולי היא: איך לסיים את המסע הזה? והכותבים צלחו במשימה הזו בהחלט. פרקי הסיום נענים לאתגר הזה ובגדול, הם עושים את מה שמעט פרקי סיום טלוויזיוניים מצליחים לעשות: מצליחים להיות יצירות קוהרנטיות שהן גם סיכום מושלם של מה שקרה עד כה. פיי-אוף לכל הצופים שעוקבים אחרי הדמות המתוסבכת כל כך הזו כבר שש שנים. יותר מהכל, העונה השביעית היא כנראה ניסיון אחרון ומלא תקווה של כל הדמויות אולי, סוף סוף, להיות מאושרים. אצל בוג'ק זה כמובן אומר לכפר על המעשים שלו.

[*]

כל הדברים הרעים שהוא עשה חוזרים כעת לרדוף אותו, ואנו נאלצים להתמודד עם השאלה הקשה מכל: האם בכלל מגיעה לבוג'ק מחילה? האם מגיע לו להיות שמח? אנחנו מתמודדים עם השאלה הזו מכמה כיוונים, ביניהם מצד נשים שוב ושוב. למעשים שלו אמנם יש ניואנסים וכוונות לא כל כך רעות, אבל קשה להגיד שהוא חף מפשע בכל רמה מוסרית. הסדרה הציגה לנו עולם של הוליוו חדשה שנבנית לקראת סוף הסדרה, עולם מודע מגדרית ומעמדית יותר- עם עבודה מאורגנת עולה בין השאר. אמנם זה לא עולם מושלם באף קנה מידה, אך נשאלת השאלה- האם חברה עם שאיפות להיות צודקת יותר יכולה לסלוח לבוג'ק? האם החברים שלו יכולים לשמור איתו על קשר? חברים אלו הם עוד חלק יפהפה מהפרקים הנפלאים האלו. כל אחת מהדמויות מקבלת כאן טיפול נהדר, בעיקר בקשר שלה לבוג'ק אבל גם באופן עצמאי, המסע של כולם לאושר ועצמאות מגיע כאן לשיא מסוים. ואולי חשוב מכל: כולם התגברו על בוג'ק. הכותבים אומרים לנו פה בבירור- הדבר הטוב בשביל הרבה מהם הוא להוציא אותו, ברמה מסוימת, מחייהם. אלו אמיתות רגשיות קשות להתמודדות. ומה לגבי להיות מאושרים, סוף סוף? ובכן, ברור ששום דבר לא תמידי, האקזיסטנציאליזם תמיד נוכח בסדרה הזו. נכון להגיד שהדמויות קיבלו יציבות מסוימת כאן, גם אם האמת הקשה היא שלא לתמיד.

אם מדברים על אי צדק, שווה לתת כאן מילה על הביקורת הפוליטית שניתן למצוא על כל תהליך הצדק כמו שאנחנו מכירים אותו. קפיטליזם ומערכת הכליאה האמריקנית ביחד יצרו מושג מאוד מסוים של צדק סגפני ונוצרי לפיו בוג'ק נשפט כאן. מובן שהוא היה אדם רע, אבל האופן המדויק שבו הוא נשפט בעיני העיתונות, המדיה, הציבור וגם מערכת הצדק עצמה לא עוזר לאף אחד והופך את העניין מהתבוננות מוראלית כנה לטקס הלקאה קשה מנשוא.

סצנת הסיום היא באמת יצירת מופת בפני עצמה, סיכום מושלם. יותר מכל סדרה אחרת, בשבילי זו הסדרה שמשאירה אותי עצוב באמת. כי היא כנה כל כך. משהו באמת החותכת של הסדרה הזו, שאומרת לך כל כך בבירור: אתה לא תהיה באמת מאושר אף פעם, כולם יעזבו אותך מתישהו, ולמעשה זה בסדר. זוהי אמת שאנחנו צריכים מאמנות יותר מכל דבר אחר, קתרזיס עמוק והכרחי. לסדרה הזו חלק משמעותי מהלב שלי, מהחיים שלי, ושל עוד הרבה אנשים. להתראות ותודה.

פרקי הסיום של "בוג'ק הורסמן" משודרים בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן