מדריך צפייה: הסרטים בספרדית שכדאי לכם לראות בנטפליקס

האזרח המכובד

סרט נפלא שחבל שלא הופץ בישראל וזוהי הזדמנות מצוינת להשלים אותו. אוסקר מרטינז המצוין מגלם סופר שזכה בפרס נובל וחייו מתנהלים על מי מנוחות במדריד בין הרצאה להרצאה. יום אחד הוא מחליט להיענות להזמנה מעיירת ילדותו הנידחת בארגנטינה ולהגיע לקבל פרס הוקרה בעיר בה לא ביקר עשרות שנים. החזרה לעיר בה הוא נחשב לגיבור לאומי גורמת לסופר לחוש תחושת החמצה לגבי המרחק בינו לבין האדם שהיה בעבר ולגבי העוקץ האמנותי והאותנטיות שאיבד עם השנים.

הוא זוכה ליחס של הערצה לצד בקנאה מתושבי העיירה ומתנהג אליהם בחביבות משולבת בפטרוניות תוך שהוא נאלץ להשתתף בטקסים ומפגשים מביכים למדי, וגם מתאחד עם אהובת נעוריו. זוהי קומדיה חכמה, מצחיקה, כתובה היטב שמגובה במשחק הנהדר של מרטינז וזכתה בצדק בפרס גויה לסרט הזר ובשלושה פרסי האקדמיה הארגנטינאית.

רומא

מה עוד אפשר להגיד על סרטו של אלפונסו קוארון, שנבחר לסרט העשור במשאל מבקרי ויוצרי הקולנוע שנערך בסיום השנה שעברה באתר סרט? בעידן של בלוקבאסטרים בתקציבי ענק, פרנצ'ייזים שלא נגמרים וסרטי המשך ממוחזרים, המקום ליוצרים מקוריים ולסרטים בתקציבי ביניים עבר לשירותי הסטרימינג כמו נטפליקס שרכשה את סרטו של אלפונסו קוארון, שנחשב כבר עכשיו לאחת מיצירות המופת הקולנועיות של המאה ה-21.

הצלחתו הביקורתית וזכייתו בפסטיבל ונציה גרמו לנטפליקס להוציא אותו בו זמנית לבתי קולנוע נבחרים כדי שיוכל להתמודד בטקס האוסקר שם הוא זכה בקטגוריית הסרט הזר, הבמאי והצילום. קוארון מצליח דרך סיפורה של משפחה מקסיקנית בשנות ה-70, ודרך עיניה של עוזרת הבית הנחבאת אל הכלים, לשרטט דיוקן מרהיב בשחור לבן של החברה המקסיקנית על האלימות ופערי המעמדות שבה וליצור שיר אהבה לאנשים שנמצאים בשולי החברה.

הקולנוע של אוריול פאולו - האורח הבלתי נראה, מיראז', ילד נעדר

חובבי סרטי מתח עם גוון טלנובלי וטוויסטים רבים מספור ייהנו מאוד מהקולנוע של הבמאי והתסריטאי הספרדי אוריול פאולו. הטוב שביניהם הוא הסרט "האורח הבלתי נראה" מותחן פסיכולוגי שמזגזג בין זמנים ועוקב אחר איש עסקים שחשוד ברצח המאהבת שלו בחדר מלון ושוכר עורכת דין שתנסה לפענח מי הרוצח האמיתי. זהו מותחן מבריק, המעלה שאלות מוסריות, וגורם לצופה לשנות את היחס שלו לדמויות כל הזמן בעקבות המספר הבלתי מהימן והפרטים החדשים שנחשפים מדי סצנה.

בנטפליקס תוכלו למצוא שני סרטים נוספים, פחות מוצלחים אך עדיין מהנים של פאולו – "מיראז'" בכיכובו של אלברו מורטה (הפרופסור מ"בית הנייר") שהוא מותחן בעל אלמנטים על טבעיים על אישה שחוזרת אחורה בזמן להציל את חייו של נער, אך מגלה כי בתה נעלמה בעקבות מסעה בזמן. בנוסף תוכלו לראות את "ילד נעדר" אותו רק כתב פאולו, שעוקב אחר עורכת דין שיוצאת למסע לאתר חוטפיה של בנה ששוחרר ונמצא בטראומה. זהו סרט שנוטה יותר לטלנובלה ולמשחק מוגזם למדי, אך עדיין יש בו כמה מהלכים עלילתיים מוצלחים.

הקולנוע של אלכס דה לה איגלסיה - הבר, הלילה הגדול שלי

אם עדיין לא נחשפתם לקולנוע של אחד האוטרים הייחודיים בקולנוע העולמי אלכס דה לה איגלסיה, נטפליקס מספקת לכם הזדמנות עם שניים מסרטיו. דה לה איגלסיה הוא מעין אלמודובר על ספידים שיוצר קולנוע גרוטסקי, שמציף את הלכלוך והזוהמה אל פני השטח ומשלב בין ז'אנרים של קומדיה ופעולה בקצב מסחרר עם הומור שחור ועיצוב אמנותי יוצא דופן. שני הסרטים בנטפליקס מוצלחים, גם אם הם לא מיצירותיו הגדולות ביותר.

"הבר" הוא מעין קומדיית אימה אפלה על קבוצת אנשים שמוצאים את עצמם לכודים בבר במדריד לאחר שמגפה מסתורית הפכה את תושבי העיר לזומבים צמאי דם. הם נאלצים להסתתר מהמפלצות שבחוץ, ולא פחות פשוט - להסתדר זה עם זה, כשהלחץ מצטבר ובמהרה הכל יוצא משליטה. זהו סרט מלוכלך ומשעשע, שלוקח את הצופה לכיוון אחר בכל רגע ולחובבי קולנוע אימה עם סף רגישות גבוה הוא יהווה צפייה מהנה במיוחד.

סרט נוסף של הבמאי הוא "הלילה הגדול שלי" על ניצב שמוזנק לצילומי תכנית לשנה האזרחית החדשה לאחר שהניצב הקודם נמעך תחת מנוף. גורלו של הניצב החדש אינו טוב יותר כאשר תקלה רודפת תקלה, דמויות גרוטסקיות ממלאות את המסך בזו אחר זו והלילה ממאן להיגמר, כשנדמה שהמשדר מקולל ולעולם לא ייצא אל הפועל. זהו סרט מטורף, קינטי, ביזארי ובעל קצב יוצא דופן המבוים ביד אמן והצפייה בו עוברת בהרף, תוך שייתכן שתחוו התקף פאניקה קל.

זעמו של אדם סבלני

סרט הביכורים של השחקן הספרדי ראול ארוואלו זכה בארבעה פרסי גויה (האוסקר הספרדי), בהם לסרט הטוב ביותר. זוהי דרמת פשע שנבנית לאט אך צוברת נפח ועוקבת אחר גבר שאיבד את אשתו בשוד בחנות תכשיטים ומתכנן נקמה לשודדים שרצחו אותה. בניגוד לסרטי נקמה אחרים, הדגש כאן הוא פחות על האקשן אלא יותר על האופן שבו הרצון בנקמה מכלה את הגיבור וגורם לו להפוך ללא יותר מוסרי מהשודדים שרצחו את אשתו.

הלילה בן 12 השנים

אורוגוואי נתפסת כמדינה שלווה וחמה, אך בשנת 1973 כשהמשטר הצבאי שלט שם היא הייתה רחוקה מכך. הסרט עוקב אחר שלושה שבויי תנועת ההתנגדות טופמרו בהם חוסה מוחיקה, לימים נשיא אורוגוואי, המנסים לשרוד 12 שנות מאסר פוליטי תחת עינויים קשים.

זהו סרט כבד, קשה ואכזרי, אך גם מרתק לצפייה המעלה לדיון חשוב את הסכנה שבעליית משטר דיקטטורי, את החשיבות בהתנגדות לו ואת מעשיהם של יחידים, שבהקרבתם ובאומץ ליבם יכולים להביא לשינוי הכרחי. ראו בזה סוג של "12 שנים של עבדות" בגרסה הלטינית והלא פחות קשה לצפייה.

טוק טוק

קומדיה משוגעת ומצחיקה העוסקת בקבוצת אנשים בעלי הפרעה טורדנית כפייתית המחכים במשרדו של רופא לתור שנקבע להם. הרופא מתעכב בשל טיסתו שנדחתה והם נאלצים לבלות את הזמן בחדר ההמתנה זה עם זה, כאשר לכל אחד ההפרעה הטורדנית שלו שמשגעת את האחר. ככל שהזמן עובר, הם הופכים למעין קבוצת תרפיה שמסייעת אחד לשני להתמודד עם השיגעונות שלו. הסרט שמבוסס על מחזה מצליח יכול להיראות קצת פוגעני, אך למעשה הוא מלא אהבה לדמויות הקיצוניות שמאכלסות אותו, מצליח להצחיק בקול לעיתים קרובות וגם כולל טוויסט מפתיע.

המחלה של יום ראשון

מבקר: יאיר הוכנר

סרטו המופלא של הבמאי הספרדי רמון סלאזאר, שמאוד אהבתי את סרטיו המוקדמים - המלודרמה הקאמפית "מדרכות" (2002) והמיוזיקל הסוחף "20 ס"מ" (2005). אחרי תקופה שעשייתו לא זכתה להערכה, הוא חוזר אל עצמו ומספק לחובבי הקולנוע הספרדי דרמה נשית חזקה ומפתיעה המתארת מערכת יחסים לא פשוטה בין אם לבתה, לאחר 30 שנה שהן לא נפגשו. הבת מבקשת מהאם להתלוות אליה לעשרה ימים לבקתה שבה היא מתגוררת אי שם באזור כפרי כדי להשלים פערים. זאת רק ההתחלה לדרמה המעולה הזאת המצולמת ביד אמן ע"י ריקרדו דה גרסיה. שתי השחקניות ברברה לני המגלמת את הבת וסוזי סאנצ'ז המגלמת את האם, מעולות ומספקות הופעות בלתי נשכחות.

100 מטר

מבקרת: קרן קוצ'ר

סרט זה, העוסק במאבקו של אדם להשתתף בטריאתלון איש-הברזל לאחר שהוא מאובחן כחולה בטרשת נפוצה, הינו סיפור שדומים לו ראינו בעבר. למרות זאת המשחק של שלושת השחקנים הראשיים הינו מספיק בכדי למשוך את הצופים פנימה. דני רובירה המגלם את הגיבור הראשי נותן הופעה טובה, אכלסנדרה חימנס, המגלמת את אשתו שמסירותה אליו יחד עם שתיקתה העזה המרמזת על סערת הרגשות שהיא עוברת, מספקת מספר רגעים נוגעים ללב, וקאר אלחאלדה בתור החם הקשוח מספק את ההומור הכה נחוץ, אם כי לעתים דמותו מוגזמת עד כדי קלישאה.

רגעים שראויים לציון הם אלו בבית החולים, במיוחד המפגשים עם שאר המטופלים בהם אנו זוכים לקבל מבט אל דרכי ההתמודדות השונים שיש לכל אחד תחת נסיבות דומות. סרטים מסוג זה העוסקים בחולים בין אם אלו סופניים, כרוניים, או זמניים (רובם, כולל זה, מבוססים על סיפורים אמיתיים), הפכו להיות מעין ז'אנר בפני עצמו, אך "100 מטר" מבצע את העבודה מספיק טוב בשביל שהצופה יוכל להתעלם מן ההדים החוזרים. אין בי ספק שהוא מסוגל לספק השראה חיובית לרבים.