העונה החמישית של "פאודה" מסמנת מעבר ברור לעידן הפוסט-טראומה אחרי 7 באוקטובר, כזה שבו הכאב עדיין מנהל את הדמויות, בעוד החיים ממשיכים הלאה. תומר כץ על פרקי פתיחה שלא מנסים להחזיר את "פאודה" למה שהייתה לפני הטבח, וטוב שכך
אחרי מספר סדרות שניסו להביט ישירות לתוך אירועי 7 באוקטובר, "פאודה" עושה בעונה החמישית שלה משהו קצת אחר: היא לא מתעלמת מאותו יום נוראי, אבל גם לא נתקעת בו. שני פרקי הפתיחה של העונה מסמנים מעבר ברור לעידן הפוסט-טראומה, כזה שבו הכאב עדיין מנהל את הדמויות, בעוד החיים ממשיכים הלאה. זאת עדיין אותה סדרת אקשן מלאה במרדפים, חיסולים ודורון קביליו (ליאור רז) מיוזע בחולצה שחורה, אבל הפעם יש תחושה שהפצע עצמו הפך לאויב הגדול שבמרכז העונה.
העונה החדשה שעלתה אמש ב-yes נפתחת סביב המושג "ת'אר", נקמת דם. זו גם רוח הדברים: דורון קביליו שוב נגרר בחזרה לתופת, למרות שכל מה שהוא רוצה זה קצת שקט נפשי. "פאודה" ממחזרת כבר חמש עונות את טריק "הגיבור שפרש וחוזר", אבל הפעם זה עובד טוב יותר כי יש משהו משכנע יותר בדורון השבור. הוא כבר לא נראה כמו מכונת חיסול בלתי מנוצחת, אלא כמו אדם שמנסה לגרד זיכרונות מתוך טראומה שהוא לא באמת מצליח להכיל.
מי שבולטת במיוחד בפרקי הפתיחה היא דמותו של אלי (יעקב זדה-דניאל האדיר) שמשפחתו נרצחה בשבעה באוקטובר, והוא הופך למנוע הרגשי של העונה. יחד עם סאלם (ביאן ענתיר), גשש בדואי שאיבד גם הוא את בנו, השניים יוצאים למסע נקמה שמוביל אותם עד מרסיי שבצרפת. יש משהו חזק מאוד בדינמיקה ביניהם ולא בגלל מסרי דו קיום, אלא כי שניהם נראים כמו אנשים שהאבל פשוט ריסק אותם מבפנים. "פאודה" תמיד אהבה גברים שבורים, אבל הפעם העונה כמעט כולה בנויה מזה.
גם ברמת הטון הסדרה מרגישה אחרת. בעבר "פאודה" ניסתה לשמור לפחות למראית עין על איזון מסוים בין הצדדים. עכשיו היא הרבה פחות מתעניינת באפור. המחבלים כאן הם לא "אויב מורכב עם סיפור חיים טרגי", אלא בעיקר האנשים שנכנסו לבתים באותה שבת שחורה. זאת בחירה מאוד ברורה של היוצרים, אבי יששכרוף וליאור רז, והיא גם מסבירה למה הקהל באירוע ההשקה מחא כפיים בהתלהבות כמעט כדורגלנית אחרי אחת מסצנות החיסול (אולי בהשראת "ממזרים חסרי כבוד"). נראה שלפחות בשלב הזה הצופים הישראלים כבר לא מחפשים מורכבות מוסרית כמו פעם.
ובכל זאת, הסדרה לא הופכת לגמרי לפנטזיית נקמה. דווקא בגלל שכל הדמויות מצולקות כל כך, שני הפרקים הראשונים מצליחים להרגיש יותר כמו דרמה על אנשים הרוסים מאשר עוד מותחן ביטחוני. דורון בטיפול פסיכולוגי, סטיב (דורון בן דוד) סוחב משקעים משלו, ואלי (זאדה דניאל) מתנהל כמו אדם שכבר אין לו באמת מה להפסיד. גם קפטן איוב (איציק כהן) מסמל את שינויי התקופה - מאיש שב"כ, לאיש הייטק ביטחוני במגדל זכוכית שמשקיף על הקריה מלמעלה. המטאפורה לא בדיוק עדינה.
מי שמגיעה כהפתעה הגדולה של העונה היא מלאני לורן המצויינת. כן, שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. הליהוק שלה נותן ל"פאודה" תחושה בינלאומית, ובעיקר מוסיף לסדרה נוכחות שלא תמיד הייתה לה מול הגברים המקומיים. גם אם בהתחלה נראה שהתפקיד שלה קטן יחסית, קשה להאמין שיביאו שחקנית כזאת רק בשביל לקשט כמה סצנות במרסיי, והיא עוד תהפוך לחלק מרכזי מאוד מהסיפור.
אחד מהשדרוגים של העונה מגיע מהצילום. העבודה של ניתאי נצר נראית נהדר כמעט בכל סצנה, מהמרדפים בצרפת ועד רגעים אינטימיים בישראל. "פאודה" תמיד נראתה טוב יחסית לטלוויזיה ישראלית, אבל הפעם יש תחושה של עבודה שמכוונת גבוה יותר ברמה קולנועית. זה לא רק יפה לעין, זה גם עוזר לסדרה למכור את התחושה שהעולם של הדמויות יצא מאיזון.
שני פרקי הפתיחה של העונה החמישית לא מנסים להחזיר את "פאודה" למה שהייתה לפני 7 באוקטובר, וטוב שכך. יש כאן ניסיון אמיתי להתמודד עם טראומה ישראלית קולקטיבית בלי לשקוע רק בשחזורי הזוועות (שמלווים בפלאשבקים). במקום לשאול "איך זה קרה?", "פאודה" שואלת מה קורה לאנשים ביום שאחרי. בינתיים, לפחות לפי שני הפרקים הראשונים, זאת שאלה הרבה יותר מעניינת.
הסדרה "פאודה" זמינה לצפייה ב-yes. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן