הצמד: ביקורת סדרה

הסדרה "הצמד", שיצרו ג׳ורג׳ פלקנוס ודייויד סיימון (יוצר ״הסמויה״ ו״טרמיי״), מצליחה בדיוק איפה שהסדרה הקודמת של HBO על ניו יורק בסבנטיז "וייניל" נכשלה. זה לא מספיק לתפוס את רוח התקופה של שנות השבעים מבחינה סטייליסטית. את זה כל אחד יכול לעשות עם הסט הנכון, התלבושות הנכונות והסמים הנכונים. צריך את הדמויות הנכונות ואת המניעים הנכונים כדי ליצור משהו שבאמת ירגיש כאילו אתה משוגר לתקופה אחרת.

רק לקראת הסוף של שמונת הפרקים מבינים באמת במה הסדרה עוסקת. אל תטעו ותחשבו שזה "לילות בוגי 2". "הצמד" היא על הקפיטליזם של תעשיית הזנות. זו תעשייה נצלנית וקשה וה"צמד" לא מנסה להאדיר את זה או להפוך את זה למשהו שהצופה אמור להתחבר אליו. הסדרה מציגה את הדברים כפי שהיו. הזנות עברה מהרחוב למכונים ולבתי הקולנוע וזו האמת כפי שהתרחשה. אבל אפילו זה לא חד משמעי והסדרה מראה זאת. לא כל מי שמעורב בתעשיית הפורנו הגיע מתעשיית הזנות וכנ"ל לגבי "מכוני העיסוי". הכסף הוא מה שהניע את כל ההתפתחות ומי שלא מחליט את ההחלטות הנכונות ימצא את עצמו מחוסר כל די מהר.

[*]

"הצמד" לא מנסה להזיז קדימה את העלילה עם ביטים דרמטיים כמו הרבה סדרות אחרות. אלו ההחלטות של הדמויות שמניעות את הסדרה קדימה והמניע הוא כמעט תמיד הכסף. הכוח של הסדרה שוכן כאן. כאשר סדרות אחרות צריכות לספר סיפור חד משמעי עם בילד-אפ לאירועים שמשנים את העלילה שלו, "הצמד" לא גורמת לצופה לחכות לרגע הדרמטי הזה, אלא מושיבה אותו לתהליך אורגני שבסופו כל דמות מוצאת את עצמה במקום שונה בתכלית מהמקום בו הייתה בפרק הראשון. חלק מצאו את עצמם במקום טוב יותר ולחלק המצב נהיה עגום עוד יותר.

כל השחקנים עושים כאן עבודת משחק יוצאת מן הכלל. ג'יימס פרנקו משחק תפקיד כפול: התאומים וינס ופרנקי. סיפורו של התאום פרנקי אמנם היה הרבה פחות מעניין משל אחיו, אבל זה לא הפריע כי כאשר הסדרה כן הזדקקה לשירותיו הוא היה שם כדי לשחק תפקיד משמעותי בסיפורם של דמויות אחרות. האח וינס שהוא הדמות המרכזית הוא דמות שלמרות שהרבה פעמים לא התחברתי למעשים שלו הוא כן עניין אותי מאוד והרגשתי את המורכבות של הסיטואציה שבה הוא נמצא. לעומת זאת לגבי הדמות של מגי ג'ילנהול לא היו שום ספקות. היא פשוט שובה את המסך עם משחק מושלם. ככל שהסדרה מתקרבת לסיום העונה אנחנו נחשפים לעולם של איירין/קנדי שמנסה לצאת ממעגל הזנות לתוך תעשיית הפורנו והקצת שאנחנו מגלים על חייה האישיים הספיק כדי לשבור לי את הלב. הסצנה עם הסרסור רודני, שמגולם על ידי הראפר מתהוד מן מה"וו טנג קלאן" בפרק החמישי, היא הסצנה שלדעתי צריכה להופיע כאשר יקריאו את שמה של ג'ילנהול בטקס ה"אמי" הקרוב. וזאת תהיה בושה אם היא לא תהיה מועמדת.

הדמות של אבי, הסטודנטית שהופכת למלצרית, לברמנית ולבסוף למארגנת הופעות רוק (אולי בהמשך כן יהיו לנו פה "וייניל") הביאה את קול ההיגיון לעולם הקשוח והלא מוסרי וניסתה להיות "המושיע הלבן", הרבה פעמים ללא הצלחה. אני מרגיש חובה לציין שמרגריטה לבייבה היא אחת הנשים הכי סקסיות שאני ראיתי על המסך מזה זמן רב. בנוסף אליה היה לנו את פול הברמן, שהראה את הקשיים בלנהל חיים הומוסקסואליים באותה תקופה. ויש לנו גם מאפיונרים, עיתונאים ושוטרים מושחתים שמרכיבים את העולם הזה שהיה לי כל כך כיף לצלול לתוכו שעה בכל שבוע.

השפה הייחודית של דייויד סיימון היא משהו שאי אפשר למצוא באף סרט או סדרה אחרים. מעניין מאוד אם כמו ב"סמויה" הוא יחליט בעונה הבאה להתמקד באספקט אחר של החיים בניו יורק באותה תקופה או להמשיך עם אותן דמויות לשנה הבאה בחייהם. כך או כך אני בטוח שזה יהיה מעולה ויהיה קשה מאוד לחכות עד שנה הבאה.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן