סיפורי בדים

הסדרה הדוקומנטרית החדשה מבית יס דוקו "סיפורי בדים" סוקרת את תעשיית האופנה הישראלית בהכנות שלקראת שבוע האופנה. לאחר ששני פרקי הבכורה שלה שודרו ביום רביעי האחרון, ארבעת הפרקים הנותרים נשארו לפנינו. פרק הבכורה של הסדרה שעמם אותי במקצת, אבל מהר מאוד היא התחילה לתפוס קצב. רובן של החולשות שמנעו מהסדרה לעניין אותי בהתחלה נשארו, אבל בכל זאת משהו התחיל לחלחל אליי ולגרום לי ליהנות מהפרקים הבאים הרבה יותר. בהתחלה "סיפורי בדים" נדמתה לי כדוקו לחובבי הז'אנר- שכנראה ייהנה חובבי אופנה או חובבי קולנוע תיעודי אבל יאכזב כל אחד אחר. זה כנראה בעיקר בגלל הרפטטיביות שלה: ההתעסקות העיקרית של היוצרים היא ב"כמה קשה להיות מעצב אופנה בארץ", והסדרה חוזרת על הנושא שוב, ושוב ושוב. כמות עצומה מהראיונות וההתרחשויות בסדרה מציגים את המצולמים מספרים זה לזה או לקהל על העובדה שפעם היה הרבה יותר קל, ושהממשל היום לא מספק את התקציבים הראויים ליצירת האופנה, וסצנות כמו ארוחת הערב שמסיימת את הפרק הראשון הן דוגמא בולטת מאוד לזה. אני לא חושב שיש בעיה עם המסר עצמו, הוא אפילו חשוב. אבל המינון שבו מזכירים לנו אותו ותדמית האנדרדוג הפומפוזית שהתעשייה הזו מקבלת, יוצרים תמונה טרחנית במיוחד, וזה עלול להפריע להרבה צופים. בנוסף, הסדרה היא גם לא מאוד מפוקסת - כשהיא לא מהרהרת בפאתוס על הגיבורים שלה וההקרבות העצומות שלהם, היא נוטה לנסות להיות הכל בבת אחת, וברוב המקרים זה נכשל מרוב עומס. רגע אחד היא יורקת מסר פוליטי על היחס של העולם לשלום, רגע אחר היא עוברת לשוטים ארוכים ופיוטיים, וברגע אחר היא מציגה את עולם דוגמנות האופנה. כל אחד מהדברים הללו היה נהדר עם יותר פוקוס, אבל פשוט אין מקום בסדרה הזו להתמקד בהכל באופן מספק, והסדר בה העורכים עוברים בין פוליטיקה לדוגמנות, או לכל נושא אחר, נדמה כאקראי לחלוטין. אבל, כבר מההתחלה היה חוזק מסוים בסדרה- והוא האופן בה היא בונה דמויות. כמו הדוקומנטריסטים האהובים עליי ביותר, הבמאית עידית אברהמי ("העיתונאים") מצליחה ליצור דמויות מצחיקות, מרגשות ומעוררות סימפתיה. מוטי רייף (יזם שבוע האופנה) מוצג פה כאיש עקרונות טוב-לב, דורין פרנקפורט היא "עוף מוזר" בעלת אהבה גדולה לתחום בו היא עוסקת, טובה'לה ונעמה חסין מביאות כימיה אישית בין אם לבת וסיפור חיים משותף שמעשיר רגשית כל פרק. הראיונות והסצנות האישיות הם החלקים הכי מעניינים בסדרה, כי באלו הדמויות סוף סוף זורחות במלוא תפארתן. מה שעושה את הפרקים המאוחרים יותר לטובים יותר, הוא הקשר ההדרגתי שנרקם לאיטו בין אנשי התעשייה המצולמים לבין הצופים. כשצפיתי בעונה, הקשר שלי אליהם התעצם בהדרגתיות והפך לחלק המשמעותי ביותר מחוויית הצפייה שלי בסדרה. מבעד לרחמים העצמיים על מצב האופנה ומבעד לכל הפוזה הברנז'אית שנוכחת, מתגלים לאיטם בני אדם, כאלו עם מצוקות ואהבות ופחדים. זה דורש סבלנות, ואם אתם לא במצב רוח לעבור קצת יומרנות ופיזור כדי להגיע לאינטימיות, אז כנראה לא תיהנו מהסדרה. אבל אם אתם מוכנים לכך, הצפייה בהחלט משתלמת.

סיפורי בדים Siporei Badim 2016