
אתה היקום, והוא ייגמר יחד איתך. הבנתם? לא? גם אני לא. כמה שהסרט הזה מבלבל, יש בו משהו שמרגיש גדול מהחיים ואי אפשר שלא לאהוב אותו על זה.

יותר מהכול, מה שהופך את הסרט הזה לחשוב הוא המודעות שהוא מביא לתסמונת טורט. הוא מסרב להפוך אותה לבדיחה או לגימיק דרמטי. במקום זה, הוא מציג את המציאות היומיומית: אי-ההבנות, השיפוטיות, ההתשה, ובעיקר את האנושיות שמאחוריה. הסרט לא מבקש רחמים, אלא הבנה. וזה לבדו הופך אותו למשמעותי. הוא לא חף מבעיות, אבל הוא מרגיש כן. והכנות הזאת לוקחת אותו רחוק יותר מכל דבר ראוותני שהיה יכול לנסות לעשות.

לא אהבתי את הסרט כמו שציפיתי שאאהב. הוא מצחיק לפעמים, לפעמים קצת קרינג'י, אבל ככל שהוא מתקדם המתח באמת מתחיל להיבנות. לקראת החלק האחרון, כל מילה וכל אזכור של שם מרגישים כאילו משהו נפיץ עומד לקרות, והסרט משחק עם המתח הזה ממש טוב. אבל אז הוא נגמר… ונשארתי די מאוכזב. כאילו, זה היה ה-*דרמה*? הסרט בונה לקראת משהו שמרגיש כאילו הוא יכול להגיע הרבה יותר רחוק, הרבה יותר אפל, ואז פשוט עוצר. מבולגן, קצת לא שלם. אולי פשוט ציפיתי למשהו אחר לגמרי.

למרות שמצאתי את החוקים וההיגיון של ה-Backrooms די מעניינים, הרגשתי שהסרט לא נותן לנו מספיק זמן עם הדמויות עצמן. הרעיון שה-Backrooms משקפים להן בחזרה את הטראומות, הפחדים והקשיים שלהן כמו מראה הוא רעיון טוב, אבל כדי שהוא באמת יעבוד רגשית, צריך קודם שיהיה לנו אכפת ממי שעומד מול המראה הזאת. כאן הרגשתי שהסרט ממהר מדי להכניס אותנו לתוך העולם והמסתורין שלו, לפני שהוא נותן לנו מספיק זמן להכיר את הדמויות ולהתחבר אליהן. כתוצאה מכך, גם כשהמקום מתחיל להשתמש בעבר שלהן נגדן, הבנתי מה הסרט מנסה לעשות אבל לא תמיד הרגשתי את זה. העולם עצמו סיקרן אותי יותר מהאנשים שנלכדו בתוכו, ובסרט שמנסה להפוך מרחב אימה לביטוי של העולם הפנימי של הדמויות, זו בעיה די משמעותית.

כמה שהסרט הזה לא נוח, ככה הוא מצחיק. וכמה שהוא מצחיק, ככה הוא גם אמוציונלי ומרגש. ולמרות שכל אחד מהשחקנים כאן ראוי לשבח, וכולם מצוינים בעיניי, אני רוצה להתמקד דווקא בסת' רוגן. רוגן מרגיש לי כמו השחקן העכשווי ביותר בשורה של שחקנים קומיים שהתחילו עם השנים להכניס יותר ויותר דרמה לתוך העשייה שלהם. ראינו את זה עם ג'ים קארי, ראינו את זה עם סטיב קרל, ועכשיו נראה שאנחנו מתחילים לראות את אותו התהליך גם אצלו. מי שזוכר את תחילת הקריירה שלו, רגיל לחשוב עליו בעיקר דרך קומדיות שטותיות, פרועות ולעיתים מטופשות במכוון. אבל בשנים האחרונות נראה שהוא מתחיל לאמץ לעצמו מורכבות אחרת, כזאת שיושבת בדיוק על הגבול שבין קומדיה לדרמה. הדבר הזה כבר היה מורגש מאוד ב-The Studio, ועכשיו הוא ניכר גם כאן. הוא עדיין מצחיק, והוא עדיין מביא איתו את כל מה שאנחנו מזהים איתו, אבל יש בעבודה שלו משהו הרבה יותר פגיע, רגשי ומורכב מבעבר. והשינוי הזה בעיקר גורם לי לרצות לראות לאן הקריירה שלו תיקח אותו מכאן.

הגיע הזמן שה-MCU יחזור קצת למקורות שלו - לספר סיפורים קטנים יותר, אישיים יותר, כאלה שלא צריכים להרגיש בכל רגע כמו אירוע שעתיד לשנות את היקום כולו, גם אם זה המצב הנתון. דווקא מתוך הסיפורים האלה מגיעה לפעמים ההשפעה הכי גדולה. לא כי הסרט כל הזמן מספר לנו כמה הכול חשוב וגורלי, אלא כי אנחנו רואים איך בחירות קטנות של דמות אחת מחלחלות החוצה ומשפיעות על העולם שסביבה. לראות שוב את ספיידרמן ברמת הרחוב, ולא ברמת המולטיוורס, הוא שינוי מרענן שכמעט שכחנו עד כמה הוא היה חסר. לראות אותו מתמודד עם עולם קרוב, מוחשי ואישי יותר מזכיר למה הדמות הזאת עבדה כל כך טוב מלכתחילה. ובעיקר, מרענן לראות את מארוול שוב מנסים להכניס אותנו לתוך סרט קולנועי ולא לתוך "אירוע קולנועי". זה משהו שהיה חסר ל-MCU כבר הרבה מאוד שנים.

אם להגיד את האמת, ממש נהניתי מהעיר הזאת. השילוב בין ז׳אנרים שפשוט לא רגילים לראות בקולנוע הישראלי, יחד עם הנאמברים המוזיקליים, הרגיש כמו הוכחה שאפשר לצאת מהקופסה ולכוון הרבה יותר גבוה ממה שאולי חשבו שאפשר לעשות כאן. לצערי, לא הרגשתי שום דבר מזה בתיכון מגשימים. לעומת העיר הזאת, שהרגיש כמו סרט שגם צעירים וגם מבוגרים יכולים להיכנס אליו, תיכון מגשימים הבהיר לי די מהר שהוא מיועד לקהל מאוד מסוים ואני פשוט לא חלק ממנו. העלילה והדמויות מרגישות כאילו נלקחו מנוסחת דיסני, ולא בקטע הטוב, ורוב השירים לא הצליחו לבלוט אחד מהשני והתחילו להרגיש כמו וריאציות על אותו הדבר. אבל ברגע שנכנסות דמויות בשם ״סקיבידי טוילט״, הבנתי שאולי מלכתחילה פשוט לא הייתי אמור לשבת מול המסך הזה.

אם הסרט הזה היה נמשך חמש שעות ומספר את האודיסאה בשלמותה, הייתי יושב בשמחה במשך כל חמש השעות וצופה בכולן. מאוד נהניתי מהאודיסאה. הוא רחוק מלהיות סרט מושלם, ויש בו בחירות שעבדו עבורי הרבה יותר מאחרות, אבל בדבר החשוב ביותר הוא מצליח: הוא מרגיש כמו אפוס. יש בו תחושה אמיתית של מסע, של מרחק ושל עולם עצום שמתגלה בהדרגה, ונולן מצליח להפוך סיפור בן אלפי שנים לחוויה קולנועית אדירה מבלי לאבד לחלוטין את התחושה שאנחנו צופים במיתוס. השינוי הגדול ביותר מבחינתי, וגם זה שהכי פגע בסרט, הוא אודיסאוס עצמו. הוא עדיין דמות עגולה ומורכבת, אבל מהסיבות שפחות עניינו אותי. במקום המנהיג, המצביא ובעיקר התחבולן המחוכם של הומרוס, אדם שהשכל שלו הוא הנשק הגדול ביותר שלו, לצד גאווה שלעתים הופכת לחולשתו, הסרט הופך אותו בהדרגה למעין גיבור כוזב. אדם שהמורשת שלו קשורה לחורבן העולם כפי שהכיר אותו ולהופעתם של "אנשי הים", רעיון שאינו חלק מהסיפור המקורי. זו פרשנות מעניינת, אבל הרגשתי שהיא באה על חשבון חלק מהסיפור המקורי. זו פרשנות מעניינת, אבל הרגשתי שהיא באה על חשבון חלק מהתכונות שהפכו את אודיסאוס לדמות כל כך מרתקת מלכתחילה.

אחרי הסרט הרביעי והמיותר, הציפיות שלי מהסרט הזה לא היו גבוהות במיוחד, אבל להפתעתי הוא התמקד בשלב בחיים שאני בעצמי חוויתי. לא גדלתי עם טאבלטים או סמארטפונים, כי הם פשוט עוד לא היו קיימים ברמה שבה הם נמצאים היום. גדלתי עם צעצועים, ואז, לאט לאט, המסכים הגיעו. הצעצועים התחילו לאבד מהקסם שלהם, עד שבסופו של דבר פשוט הפסקנו לשחק בהם. יש משהו מריר-מתוק בלראות את צעצוע של סיפור מתמודד דווקא עם המעבר הזה, במיוחד בתור מישהו שחווה אותו בעצמו. העולם השתנה, הילדות השתנתה, ובאופן בלתי נמנע הצעצועים נשארו מאחור.

הסרט הוא לא על אהבה כוזבת. יותר מהכול, הוא על ההקרבה שלפעמים צריך לעשות כדי להגשים את החלומות שלנו. לפעמים דווקא האנשים שאנחנו הכי אוהבים הם אלה שגם אם הם לא רוצים בכך, מונעים מאיתנו לעשות את מה שאנחנו באמת אוהבים. והיכולת לבחור בין החלום שלנו לבין אותם האנשים היא, לדעתי, הרעיון המרכזית של הסרט. כי אנשים שאוהבים אחד את השני לא בהכרח נועדו להיות אחד עם השני. לפעמים אתה פוגש את האדם הנכון בזמן הלא נכון, או את האדם הלא נכון בזמן הנכון. ולפעמים דווקא אותו אדם לא נכון הוא זה שמשמש לך מדרגה, עוד צעד בדרך אל החלום שלך. הוא עוזר לך להגיע לשם, לדחוף אותך קדימה ולהפוך אותך למי שאתה צריך להיות כדי להגשים את עצמך. אבל המדרגה הזאת, כמו כל המדרגות האחרות בדרך, בסופו של דבר צריכה להישאר מאחור.

הסרט מחיה את הדימוי של הומופוביה והופך אותו למפלצת, משהו שנולד כדי לגרום לאנשים לפחד לאהוב את מי שהם אוהבים. אני חושב שזה רעיון מאוד חזק, ולצערי דווקא בגלל זה הרגשתי שהסרט לא מצליח לנצל אותו עד הסוף. רוב הדמויות הרגישו לי מאוד שטחיות, ובעיקר חסר בסרט איזשהו תחום אפור מבחינה מוסרית. הכול מאוד מוחלט: יש את הקהילה הלהט״בית ויש את הקהילה ההומופובית וכמעט שאין שום דבר באמצע. נכון שלפעמים בעולם האמיתי זה באמת יכול להרגיש כאילו הגבול חד עד כדי כך, אבל המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת. בסרט כמעט ולא קיימת האפשרות להכיל את האחר, להבין אותו או אפילו להיות מבולבל לגביו יש אהבה כמעט אובססיבית מצד אחד ושנאה מוחלטת מהצד השני. מבחינתי זה דווקא מחליש את מה שהסרט מנסה להגיד, כי במקום לתת לי דמויות שאוכל לזהות בהן משהו מעצמי, גם אם אני בכלל לא נמצא בנעליים שלהן, הן הופכות יותר לייצוגים של רעיונות מאשר לאנשים אמיתיים. זה חבל, משום שהנושא של הסרט הוא אחד מהחשובים ביותר מאז ותמיד אבל הביצוע שלו פגע מאוד בחווית הצפייה שלי.

אחרי כל השנים האלה, כל המאבק וכל הרעש סביב סרט שכמעט ולא זכינו לראות בכלל, קשה לצפות ב-Coyote vs. Acme בלי לשאול את עצמך שאלה אחת: האם באמת היה שווה לחכות? והתשובה היא… כן. כנראה. זה לא הסרט האבוד המושלם שהסיפור סביבו אולי גרם לנו לדמיין, אבל הוא כן מצחיק, יצירתי ומלא באהבה אמיתית ללוני טונס ולכאוס שהפך אותם למה שהם. יש בו מספיק לב, טיפשות וחוכמה כדי להזכיר למה הדמויות האלה עדיין עובדות כל כך טוב. אולי הדבר הכי אירוני הוא שסרט על זאב ערבות שמסרב להפסיק לרדוף אחרי משהו שנראה בלתי אפשרי להשגה, נאלץ בעצמו לשרוד כמעט שלוש שנים רק כדי להגיע למסך. האם הוא היה שווה את כל ההמתנה? אני לא בטוח ששום סרט יכול להיות שווה ציפייה כזאת. אבל אני מאוד שמח שסוף סוף נתנו לנו להחליט בעצמנו.