ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

אחרי הסרט הרביעי והמיותר, הציפיות שלי מהסרט הזה לא היו גבוהות במיוחד, אבל להפתעתי הוא התמקד בשלב בחיים שאני בעצמי חוויתי. לא גדלתי עם טאבלטים או סמארטפונים, כי הם פשוט עוד לא היו קיימים ברמה שבה הם נמצאים היום. גדלתי עם צעצועים, ואז, לאט לאט, המסכים הגיעו. הצעצועים התחילו לאבד מהקסם שלהם, עד שבסופו של דבר פשוט הפסקנו לשחק בהם. יש משהו מריר-מתוק בלראות את צעצוע של סיפור מתמודד דווקא עם המעבר הזה, במיוחד בתור מישהו שחווה אותו בעצמו. העולם השתנה, הילדות השתנתה, ובאופן בלתי נמנע הצעצועים נשארו מאחור.

הסרט הוא לא על אהבה כוזבת. יותר מהכול, הוא על ההקרבה שלפעמים צריך לעשות כדי להגשים את החלומות שלנו. לפעמים דווקא האנשים שאנחנו הכי אוהבים הם אלה שגם אם הם לא רוצים בכך, מונעים מאיתנו לעשות את מה שאנחנו באמת אוהבים. והיכולת לבחור בין החלום שלנו לבין אותם האנשים היא, לדעתי, הרעיון המרכזית של הסרט. כי אנשים שאוהבים אחד את השני לא בהכרח נועדו להיות אחד עם השני. לפעמים אתה פוגש את האדם הנכון בזמן הלא נכון, או את האדם הלא נכון בזמן הנכון. ולפעמים דווקא אותו אדם לא נכון הוא זה שמשמש לך מדרגה, עוד צעד בדרך אל החלום שלך. הוא עוזר לך להגיע לשם, לדחוף אותך קדימה ולהפוך אותך למי שאתה צריך להיות כדי להגשים את עצמך. אבל המדרגה הזאת, כמו כל המדרגות האחרות בדרך, בסופו של דבר צריכה להישאר מאחור.

הסרט מחיה את הדימוי של הומופוביה והופך אותו למפלצת, משהו שנולד כדי לגרום לאנשים לפחד לאהוב את מי שהם אוהבים. אני חושב שזה רעיון מאוד חזק, ולצערי דווקא בגלל זה הרגשתי שהסרט לא מצליח לנצל אותו עד הסוף. רוב הדמויות הרגישו לי מאוד שטחיות, ובעיקר חסר בסרט איזשהו תחום אפור מבחינה מוסרית. הכול מאוד מוחלט: יש את הקהילה הלהט״בית ויש את הקהילה ההומופובית וכמעט שאין שום דבר באמצע. נכון שלפעמים בעולם האמיתי זה באמת יכול להרגיש כאילו הגבול חד עד כדי כך, אבל המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת. בסרט כמעט ולא קיימת האפשרות להכיל את האחר, להבין אותו או אפילו להיות מבולבל לגביו יש אהבה כמעט אובססיבית מצד אחד ושנאה מוחלטת מהצד השני. מבחינתי זה דווקא מחליש את מה שהסרט מנסה להגיד, כי במקום לתת לי דמויות שאוכל לזהות בהן משהו מעצמי, גם אם אני בכלל לא נמצא בנעליים שלהן, הן הופכות יותר לייצוגים של רעיונות מאשר לאנשים אמיתיים. זה חבל, משום שהנושא של הסרט הוא אחד מהחשובים ביותר מאז ותמיד אבל הביצוע שלו פגע מאוד בחווית הצפייה שלי.

אחרי כל השנים האלה, כל המאבק וכל הרעש סביב סרט שכמעט ולא זכינו לראות בכלל, קשה לצפות ב-Coyote vs. Acme בלי לשאול את עצמך שאלה אחת: האם באמת היה שווה לחכות? והתשובה היא… כן. כנראה. זה לא הסרט האבוד המושלם שהסיפור סביבו אולי גרם לנו לדמיין, אבל הוא כן מצחיק, יצירתי ומלא באהבה אמיתית ללוני טונס ולכאוס שהפך אותם למה שהם. יש בו מספיק לב, טיפשות וחוכמה כדי להזכיר למה הדמויות האלה עדיין עובדות כל כך טוב. אולי הדבר הכי אירוני הוא שסרט על זאב ערבות שמסרב להפסיק לרדוף אחרי משהו שנראה בלתי אפשרי להשגה, נאלץ בעצמו לשרוד כמעט שלוש שנים רק כדי להגיע למסך. האם הוא היה שווה את כל ההמתנה? אני לא בטוח ששום סרט יכול להיות שווה ציפייה כזאת. אבל אני מאוד שמח שסוף סוף נתנו לנו להחליט בעצמנו.