ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

עוד הומאז' ענק של טרנטינו, הפעם למערבוני הספגטי (כולל תפקיד קטן של פרנקו נרו). תענוג צרוף, משחק מעולה של ג'יימי פוקס, כריסטוף וולץ וסמואל ג'קסון

סרט נפלא שמהלך עליו קסם. עדיין לא קראתי את הספר ואינני יודע עד כמה הסרט נאמן למקור, כך שאני שופט את הסרט ללא תלות בספר.התסריט משלב באומנות דיון תיאולוגי ופילוסופי לתוך סיפור הרפתקאות שהאנימציה הממוחשבת מוסיפה לו מימד ויזואלי מקסים. לא להחמיץ!!!

אכזבה נטו, בעיקר בשל רמת הציפיות הגבוהה שנוצרה מסרטיו הקודמים של פול תומס אנדרסון - "מגנוליה", "בוגי נייטס", "זה יגמר בדם" - כולם סרטים מעולים. הסרט הזה הולך לשום מקום. הוא סצינה אחת ארוכה ומשעממת שחוזרת על עצמה, וגם שחקנים מצויינים כמו פיליפ סימור הופמן, חואקין פיניקס ואיימי אדמס לא מצליחים לגרום לסרט הזה להתרומם מעל לרמת הפיהוק

30 הדקות הראושנות של הסרט, הן קומדיה בריטית במיטבה, מהסוג שהזכיר יצירות מופת כגון "כן אדוני השר": דיאלוגים מהירים ושנונים, הומור בריטי עצמי שפותח חלון לאופן שבו הבריטים מתייחסים אל הילידים הפרימיטיביים בחלק זה של העולם כולל אלינו. תענוג צרוף!!. הבעייה עם הסרט הם אותם חלקים בעלילה שהופכים אותו לרומן משרתות עתיר קלישאות ואירועים צפויים. רומן משרתות הוא רומן משרתות גם אם שפתו היא אנגלית שייקספירית, וגם אם שחקניו הם כשרונות כגון קריסטין סקוט-תומס, אמילי בלאנט ויואן מקרגור.

סרט אמריקאי שהדרך הטובה ביותר לסכם אותו היא באמצעות ביטוי אמריאי: I'd rather watch paint dry. פיהוק!! הסצינה המגוכחת והצםויה ביותר כבר מתחילת הסרט היא הקלוזאפ על העט שלא חותמת. I can't have enough of this stuff

מעניין ומיוחד, משחק מצויין של שלמה בר אבא. התסריט מצליח להעביר לצופה מושג טוב על היצריות של העולם האקדמי, כולל חלקיו הנידחים שעוסקים בתחומים האיזוטריים ביותר.

סרט מהסוג הזה נבחן ביכולת של היוצרים להפוך סיפור ידוע לסרט מעניין. אהרון סורקין הוא האומן הגדול מכולם בקטגוריה הזו (רשת חברתית, מניבול). יוצריו של הסרט הזה אינם מוכשרים כמו סורקין, והתוצאה היא סבירה לכל היותר.

אחד מימיה האחרונים של " ליהמן ברדרס", למרות שהיוצרים נזהרו שלא לנקוב בשם המפורש. לא פשוט לעשות סרט מעניין על סיפור ידוע, ויוצרי הסר הזה בהחלט עמדו במשימה. הם לא גדשו את התסריט במונחים טכניים, אבל הצליחו לתאר את הברוך של איגוח המשכנתאות שכמעט ומוטט את כלכלת ארה"ב. משחק טוב ומאופק של צוות שחקנים מיומן. אפילו דמי מור השאירה את השטיקים הסקסיים בבית.

ראיתי גם את הסרט השוודי. המסקנה: שני התסריטאים התבססו על שני ספרים שונים לצורך כתיבת התסריטים. מסקנה נוספת לגבי שני הסרטים: העלילות לא "סגורות" עד הסוף. בסרטים מהז'אנר הזה, בסוף הסרט צריך להיות לצופה ברור מי נגד מי ולמה. אם יש "חורים" בלתי מוסברים בעלילה, התסריטאי פיספס.

סרט מעולה!. לאהרון סורקין יש כשרון נדיר להפוך אירועים אמיתיים לתסריטים מרתקים: "אלפא דוג", "רשת חברתית", והסרט הזה. הדיאלוגים השנונים, סדר ואופן הצגת הסיפור הם יצירת אומן. נכון שהיכרות עם בייסבול-החוקים, המונחים וההיסטוריה מוסיפה מימד משמעותי של הנאה, אבל גם למי שעדיין לא התוודע ל"דת הבייסבול" האמריקאי מובטחת הנאה צרופה. התרגום אגב הוא פארסה: האידיוט שאחראי לכך מבלבל תדיר בין זריקות, חבטות גניבות בסיס ושאר ירקות. מי שלא יודע מהי "קללת הבמבינו" מוטב שיעסוק בתרגום זוועתונים של אדם סנדלר.

תסריטאי ובמאי טובים יכולים להפוך סיפור אמיתי וידוע לסרט מרתק. "רשת חברתית" ו"אלפא דוג" הם דוגמאות מצויינות. הנטייה לסכריניות ולסוף הוליוודי טיפוסי גרמו ליוצרי הסרט הזה לפספס. דגש על המפלצתיות של מערכת המשפט האמריקאית ומשחק נטול רגשות במתכוון היו משיגים תוצאה טובה יותר.

לא רע, ואפילו מותח בחלקים מסוימים. התסריט נוטה להרבה קלישאות שחוקות מסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה על עורכי דין. מי שראה את "פרקליטי LA" המיתולוגית, את Boston Legal העכשוית, ואת The Practice , יצא מהסרט בתחושה של דהז'וו

התסריט הוא אוסף קלישאות ממערבונים קלאסיים. כיון שהסרט הוא של האחים כהן, רמת הציפיות שלי הייתה בהתאם, ומכאן גם נובעת האכזבה. למי שאהב את "צומת מילר", "פארגו", "רציחות קטנות" ו"ביג לבובסקי", צפוייה אכזבה רבתי.

אפילו במונחים של רומן משרתות, ה"סרט", הזה הוא אפילו לא קריקטורה של זבל. אם כמוני נקלעתם בטעות לאולם קולנוע שבו הזוועתון הזה מוקרן, איטמו אזניים, התעלמו מהסיפור ההזוי, והתרכזו בצילומים היפים של ונציה.

סרט מרתק!. דיאלוגים שנונים ומהירים, עריכה מעולה שמציגה את הסיפור לא בסדר הכרונולוגי של האירועים, אלא באופן המשרת בצורה הטובה ביותר את הסיפור הקולנועי, משחק מצוין, תסריט שמתרכז בפרטים הרלבנטיים והמעניינים ביותר – כל אלה הופכים סיפור אמיתי משיעמומון על קרב משפטי על זכויות יוצרים, לסרט מעולה

הומאז' מצויין של טרנטינו לסרטים קלאסיים כמו "האדם השלישי", "הבריחה הגדולה", "12 הנועזים", "תותחי נברון". כאשר טרנטינו עושה סרט הומאז', הוא מחקה במודע את הז'אנר מתוך כבוד והערכה, ולא מנסה להתהדר במקוריות מזויפת. הלוואי והתסריט היה מייצג הרבה סיפורי אמת מסוג זה. במקרה כזה, הדגש ביום השואה והגבורה היה בעיקר על הגבורה.

פספוס של רעיון טוב, שהזכיר לי את הפספוס של הסדרה הישראלית "תמרות עשן". בשני המקרים הרעיון המקורי עליו מתבסס התסריט מעניין ומקורי, אבל התסריטאים נתקעו בשלב בו היו צריכים לתרגם את הרעיון לסיפור טוב. במקרה של "תמרות עשן" שרדתי אפיזודה ורבע. במקרה של "התחלה" נרדמתי לאחר 20 דקות ועזבתי כשהתעוררתי

הלכתי לסרט רק כיון שאשתי קיבלה מהעבודה זוג כרטיסים ל-VIP. הנישנושים בלובי היו בסדר. ביחס לסרט, כמו במקרה של הסרט ההוא עם פיטר אוטול - התנ"ך - המקור עדיף.

גם סרט עם סוף ידוע מראש יכול להיות מהנה, מעניין ומבדר אם הוא נעשה כראוי, ואם הסיפור המתקתק עם הסוף ההוליוודי-בוליבודי מסופר כמו שצריך.

סרט על נוכלים שלא הולך לאף מקום. תסריט משעמם ובלתי הגיוני. מי שאהב סרטי נוכלים כמו "שם המשחק" של דיויד מאמט, או "העוקץ", צריך להתרחק מהסרט הזה כמו מאש.

אנימציה מדהימה. קשה להאמין שבתקציב קטן כל כך החבר'ה האלה הוציאו תחח ידם סרט שאולפני דיסני ופיקסאר יכולים להתקנא בו. הסרט מעביר בצורה מושלמת את החוויות הקשות של ארי פולמן וחבריו ממלחמת לבנון הראשונה. דווקא ההמנעות מתמונות הזוועה של הטבח בסברה ושתילה, מעבירים בצורה מצמררת את המיפלצתיות שלו.

כיון שהתסריט הוא על פי ספר של אלמור לאונרד, רף הציפיות שלי נקבע על פי "תפוס את שורטי" ו "מקסימום בוב" - כלומר רף ציפיות גבוה. בפועל קיבלתי סרט בנלי, שסופו היה ידוע לאחר כ-10 דקות מתחילתו. מבלי להתייחס לאיכות המשחק של מיקי רורק, דיאן ליין ובעיקר של ג'וזף גורדון-לויט, כאשר ניתן לדעת מראש לאן תתפתח העלילה של מה שאמור להיות סרט מתח, התוצאה הסופית היא תחושת פיספוס.

סרט מצויין שמדביק את הצופה לכיסא לכל אורכו. בנוסף לתסריט המרתק, גם העריכה וסדר הצגת חלקי הסיפור, תורמים הרבה לעניין ולהנאה. הסיבה היחיד שמונעת ממני לתת לסרט ציון גבוה יותר היא שלא כל פרטי העלילה סגורים עד הסוף.

הייתי נותן לסרט ציון 9 אם האחים כהן היו מוותרים על רבע השעה האחרונה, ומסיימים את הסרט בסצינה המתרחשת בביתה של אשת הצייד. עד לנקודה זו, כל מי שאוהב את האחים כהן, יזכה לסוג החוויה שסרטים כגון צומת מילר ופארגו מעניקים, כלומר הנאה טהורה.

סרט עשוי טוב.העלילה אמנם לא מפתיעה, אך הסיפור מסופר טוב, ובסדר הנכון, הדמויות מעניינות, והדיאלוגים אמינים. גורג קלוני עושה תפקיד נפלא של דמות מיוסרת עם קופת שרצים לא קטנה ויסורי מצפון גדולים עוד יותר. גם סרט על נושא נדוש, מלחמתו של האזרח הקטן בתאגיד ענק שאינו בוחל באמצעים, ניתן לעשות בהרבה אופנים, ואלה שעשו את הסרט הזה, עשו אותו פשוט טוב.

אין לי מושג אם זה עניין גנטי, אבל כל הסרטים הדניים הם סוג של פלצנות שמניחה העדר אינטילגנציה של הצופים. הסרט אולי לא פלצני כמו "דוגוויל" של פון טרייר, אבל פלצני מספיק, ומשעמם באותה מידה. הסרט הוא רומן משרתות סוג ד, שסופו המלוקק ידוע החל מהדקה החמישית של הסרט. פיהוק נטו.