ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

סרט פשוט, שצובר תאוצה רגשית לאט לאט, ומצליח לרגש למרות כמה בעיות. העיקרית שבהן היא שלא ברור מתי הוא מתרחש. יש בו תחושה קצת נוסטלגית של שנות ה-70, ואפילו ה-60, שנות ילדותו של הבמאי. משהו בתמימות של ילדי בית הספר שכבר לא קיימת היום, בעיסוקם של ההורים כבעלי חנות, ועוד. מצד שני יש פלאפונים. האם לא היה מספיק תקציב לשחזור תקופתי? אולי היה כדאי להשאיר את המיקום התקופתי יותר מעורפל, זה היה תורם לחולמנות המהורהרת (והנעימה) של הסרט.

למרות שנהנינו, אני וחבורת הבנות, היה ברור לכולנו שוודי אלן התעצל. היה לו משהו להגיד על אהבה אז הוא הרים סרט שדומה לרישום או סקיצה - כמה קווים כלליים של עלילה ודמויות בלי להתעכב על תוכן, עומק, פרפקטיבה. אבל השחקניות היו נורא יפות וגם חוויאר ברדם עובר בתור קלישאת המאהב הלטיני. התאמצנו להתרגש, ובסך הכל היה כיף.

מצד אחד - אין מה לדבר על האחים כהן - לספר סיפור קולנועי הם יודעים. יש מתח, קצב, תנופה, והם תמיד יפתיעו עם איזו מחווה או טוויסט עלילתי בלתי צפוי. מצד שני - הסיפורים הקולנועיים שלהם תמיד משאירים בי רק התרשמות, לא התרגשות. גם הפעם הם עבדו עם הראש (המתוחכם והמיומן), ואכן מתי שהו במהלך הסרט שמעתי קול קטן מלחשש "אמריקה גוססת", ומיד הבנתי שזהו המסר של הסרט. "לקרוא ולשרוף", כמו ההוראה הקלישאתית שמצורפת (בדמיוננו) לטקסטים חסויים, היא עוד יצירה שמתארת את מנגנון ההשמדה העצמית הפוטנציאלית של צורת החיים האמריקאית. העניין שמניע את העלילה ועומד מעל כל הערכים כולם , הוא קובץ הניתוחים הפלסטיים שעליהם חולמת לינדה ליצקי, פקידה במכון כושר (פרנסס מקדורמנד). בעבורם מוקרבים, לא תמיד בכוונה, נישואים, ידידות, סיכוי לאהבה, נאמנות למולדת , ולבסוף גם חיי אדם. אבל מה זה משנה - לא צריך לקחת ברצינות את הדברים הקטנים, והרי הכל "דברים קטנים" בסופו של דבר, כפי שאומרת ליצקי במהלך הסרט. ליצקי היא פרודיה על הפאם פאטאל - האשה הגורלית והבלתי נמנעת שהורסת את חיי הגברים הנקשרים בה, אך היא פאם פאטאל מגוחכת, סתמית, לא יפה ולא מעניינת. אולי קצת כמו התרבות שיצרה אותה.באופן כללי הנשים יוצאות הרעות בסרט, אבל הן גם אלה שמקבלות את מבוקשן. האם האחים רומזים כי הגיע זמנן של בנות המין היפה לנהל את העולם או לפחות ליהנות ממה שיצרה הציוויליזציה הגברית עד כה? בכל אופן, הן עדיין זקוקות לגברים לשם כך - כמאהבים, מנתחים פלסטיים ועורכי דין לענייני גירושין שירוקנו את בעליהן. לסיכום - לא מעורר הזדהות, כן מעורר מחשבה.

סרט חמוד, תמים וסימפטי. הייתי עם שני בניי - בני שש ושנתיים, והתלהבות נרשמה בשני המגזרים. העלילה עניינה אותם, הדמויות חמודות, והאורך אופטימלי. אין גם דמויות שעלולות להפחיד את הילדים, כי האויבים הכי אכזריים הם חתולים, בסך הכל חיות די קטנות.