סרט מקסים, מבוסס על סיפור אמיתי שבוודאות עבר אדפטציה הוליוודית מתקתקה. העלילה מתרחשת בתחילת שנות ה-60 בארה"ב, בזמן שגזענות כלפי שחורים הייתה דבר מן המניין. טוני "ליפ", בריון איטלקי שמשמש סוג של באונסר (אלים במידת הצורך וגם מעבר לכך) במועדון הקופהקבאנה הידוע, נאלץ לחפש מקום עבודה חדש למשך חודשיים עד שמקום העבודה הנוכחי שלו יסיים לעבור שיפוצים. הוא מקבל הצעה להיות נהג ומנהל זמני לפסנתרן שחור בסיבוב הופעות לרוחב ארה"ב ובדרום הגזעני של ארה"ב בעיקר. מעבר להבדלי הגזע בין השניים, ישנם גם הבדלי תרבויות כאשר השחור הוא המושכל והרהוט ואילו האיטלקי הוא הבור חמום המוח והגזען לפרקים. כמו בסרטי מסע דומים, כל אחד מהם משפיע במקצת על השני ושניהם עוברים תהליך של שינוי וקבלה של האחר. הסרט רווי קסם אישי והומור ומגרעותיו הם דווקא ברגעים הדרמטיים והמרגשים שלו שבטיפול מעט שונה היו באמת יכולים לגעת ולא לחוש שלוחצים עלינו "להרגיש ולהתרגש" בנקודות מסוימות. אבל זהו בהחלט FEEL GOOD MOVIE עם משחק שובה לב מצד כל השחקנים.
ממש חבל שהסרט פספס את קהל היעד העיקרי שלו בחופשת הקיץ. סרט שעונה על כל התנאים של סרט קיץ מהנה.
כאשר נכנסתי לסרט לא ציפיתי לראות את הדבר הזה - שתי דקות לאחר כותרות הפתיחה, נצמדתי לכיסא בסקרנות וכמו ילד קטן רציתי לגלות לאן הסרט יוביל אותי. יצירה ישראלית מקורית ומדהימה. ענת קלאוזנר מהפנטת ביופיה והדבר המהפנט ביותר הוא הצילום המדהים של רם שוויקי! ויזואליות מהממת. דני לרנר התגלית הכי גדולה של השנים האחרונות בעולם הקולנוע הישראלי. גאון קולנועי בכל רמ"ח אבריו. כן ירבו.