למרות ההסכמה המחקרית והקלינית הגורפת בדבר הסכנה שבטיפולי המרה, שנועדו לשנות או להדחיק נטייה מינית של אדם, הם עדיין נפוצים בחלקים רבים ברחבי העולם, כולל בישראל שבה אין חוק שאוסר עליהם ומגדיר אותם כעבירה פלילית. סרט האימה החדש "פולחן הדמים" (Leviticus) הוא בראש ובראשונה מסמך חברתי חשוב על הסכנות שבטיפולים מהסוג הזה, חוסר יעילותם, האופן שבו הם גורמים לך לשנוא את עצמך ואת מה שאתה אוהב וחושק בו יותר מכל והדרך שבה החברה השמרנית משתמשת בהם כדי לדכא אנשים שלא מתאימים ל"מסגרת".זהו סרט הביכורים של אדריאן קיארלה, יוצר אוסטרלי שביים מספר סרטים קצרים מצליחים ומוכיח את שליטתו בז'אנר ובבימוי השחקנים הצעירים. הוא גם כתב את התסריט, שאמנם לא מותיר הרבה סאבטקסט מתחת לפני השטח אבל כן מצליח להעביר את המסר בצורה חכמה ובונה את העלילה אט אט ובאופן שמפתיע לפעמים את הצופה.
פרסומת
במרכז העלילה שני נערים צעירים ונאים - ריאן (סטייסי קלוזן, "עוז רוח") עבר עם אמו הדתייה (מיה וסיקובסקה, "אליס בארץ הפלאות") לקהילה דתית בספר האוסטרלי. הוא לא מוצא את מקומו בחברה ומתחבר עם בחור בלונדיני וכריזמטי בשם ניים (ג'ו בירד, ששיחק בסרט אימה אוסטרלי מצליח נוסף - "נגעת נרצחת"). השניים מוצאים נחמה זה בזה ומתאהבים, אבל לאחר שריאן מגלה כי ניים בוגד בו עם צעיר אחר, הוא חושף זאת לאנשי הקהילה שכופים עליו טיפול המרה באמצעות איש דת מקומי.הטיפול הזה גורם לניים לפחד מהדבר שבו הוא חושק מכל – ריאן – ולראות אותו בדמות שד בן דמותו של הנער שמפתה ותוקף אותו כשהוא נכנע לרגשותיו. בהמשך יגיע השד גם לריאן בדמותו של ניים. כך, כמו כל טיפול המרה, מושא התשוקה הופך למושא הכאב והפחד והשניים שרוצים יותר מכל זה בחברתו של זה, מפחדים האחד מהשני מחשש כי מדובר בשד המתחזה אליהם ויהרוג אותם.
זוהי מטאפורה מוצלחת לפרקטיקה המדכאת והיא מעניקה לסרט רובד פוליטי-חברתי-חינוכי חשוב. שלא תטעו, יש ב"פולןח הדמים" קטעי אימה אפקטיביים, הוא מבוים במיומנות והעלילה בו מותחת ומעניינת בפני עצמה, אבל מי שמצפה לסרט אימה הארדקור עמוס ב-Gore לא יקבל את מבוקשו. זהו יותר סרט מסוג ה-Elevated Horror שמשתמש בז'אנר כדי להגיד משהו על העולם שבו אנו חיים ועל הדרך מספק את ליטרת הדם ההכרחית.שני השחקנים הראשיים – סטייסי קלוזן וג'ו בירד – מספקים הופעות נוגעות. סטייסי כנער רגיש ופגיע וג'ו כבחור כריזמטי שמסתיר כאב גדול. שניהם תגליות שוודאי עוד יצמחו מכאן ובזכותם ובזכות התסריט הרגיש הסרט עובד. כי לא פחות משזה סרט אימה או סרט חברתי, זהו סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים עם לב גדול במרכזו, וזה מה שגורם לצופה להזדהות עם הדמויות ולרצות בטובתן.
הסרט מחיה את הדימוי של הומופוביה והופך אותו למפלצת, משהו שנולד כדי לגרום לאנשים לפחד לאהוב את מי שהם אוהבים. אני חושב שזה רעיון מאוד חזק, ולצערי דווקא בגלל זה הרגשתי שהסרט לא מצליח לנצל אותו עד הסוף.
רוב הדמויות הרגישו לי מאוד שטחיות, ובעיקר חסר בסרט איזשהו תחום אפור מבחינה מוסרית. הכול מאוד מוחלט: יש את הקהילה הלהט״בית ויש את הקהילה ההומופובית וכמעט שאין שום דבר באמצע. נכון שלפעמים בעולם האמיתי זה באמת יכול להרגיש כאילו הגבול חד עד כדי כך, אבל המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת.
בסרט כמעט ולא קיימת האפשרות להכיל את האחר, להבין אותו או אפילו להיות מבולבל לגביו יש אהבה כמעט אובססיבית מצד אחד ושנאה מוחלטת מהצד השני. מבחינתי זה דווקא מחליש את מה שהסרט מנסה להגיד, כי במקום לתת לי דמויות שאוכל לזהות בהן משהו מעצמי, גם אם אני בכלל לא נמצא בנעליים שלהן, הן הופכות יותר לייצוגים של רעיונות מאשר לאנשים אמיתיים.
זה חבל, משום שהנושא של הסרט הוא אחד מהחשובים ביותר מאז ותמיד אבל הביצוע שלו פגע מאוד בחווית הצפייה שלי.