ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

העריקה מברית המועצות הסובייטית לא עומדת במרכזו של "עורב לבן", אלא אישיותו הפראית של אמן שכשרונו בלט כבר בגיל צעיר, והוא עורב לבן מלכתחילה. הסרט עובר בין נקודות ומנסה לצייר קו, לאפיין את הגיבור על רקע נסיבות ילדותו, להצביע על דמויות בחייו שעיצבו את אופן החשיבה שלו, חוויות שעבר במהלך לימודי הבלט. הרבה מאוד נוקשות וקור פיזי ואנושי נושבים מן המסך, מעט מאוד רכות, רגישות והכלה. בעיקר הדחקה ודיכוי, קומץ שסתומי תרבות ואנשים טובים באמצע הדרך. הדוקטרינה הקיצונית היא זו שמייצרת את האמביציה המטורפת והיא זו שמבקשת למוטט אותה. הריקוד נפלא, השחקן יפהפה, בסך הכול נהניתי, למרות החורים בעלילה ולמרות שסערת נפשו של הגיבור לא ממש באה לידי ביטוי. הסרט עצמו לא ריגש, לא סחף ולא הסעיר. הסיפור של נורייב עובר רק בחלקו. גם בלי לטפל בחייו שלאחר העריקה, שאלות רבות נפתחות ונשארות ללא מענה. ועוד הערה - אין כאן את ההעמקה שיש לדוגמה ב"מיסטר דאדא" של תומר היימן. אם כי זה לא כנראה הוגן להשוות פיקשן מסחרי על רקדן שמת לפני 26 שנה לסרט תיעודי שמתבסס על 10 שנים של צילומים על רקדן-כוריאוגרף חי ובועט...

הסיפור מעולה ומעורר מחשבות על המקום שבו אנו נמצאים כעת במדד השוויון, על מקומו של בית המשפט בעיצוב פני החברה ועל מקומם של תהליכים חברתיים בעיצוב החוק. וגם על – איך מחוללים שינוי בצעדים קטנים. אמנם זו לא יצירה קולנועית יוצאת דופן, אבל השחזור התקופתי נראה משכנע, והמשחק נאמן לדמויות שבהשראתן נכתב התסריט. יומיים אחרי צפיתי בסרט התיעודי על רב"ג (רות ביידר גינסבורג) בכאן 11 והבנתי עד כמה היא מוערכת ונערצת בארה"ב, ועד כמה המציאות עולה על הסרט מבחינת רוחב עשייתה ועומק השפעתה. היום, בגיל 86, היא עדיין יושבת על כס השיפוט. אישה יוצאת דופן שנישאה לאיש שהבין מה היא שווה, כמה היא שווה, וידע לתמוך באהבה. אישה שעשתה מהפכה אמיתית, שקטה, צנועה וחכמה מאוד.

משחק מאכזב שמדגיש את השבריריות והפגיעות של פרדי ולא מספיק מוציא את הכריזמה המתפרצת. את הפיזיות שלו, בייחוד על הבמה. המוזיקה שמיימית וההופעות מעבירות את תחושת האנרגיות על הבמה והחיבור עם הקהל. אבל הייתי מעדיפה סרט שישלב קטעים אותנטיים ולא רק את הקול והמוזיקה המקוריים. מזל שנשארו הסרטים התיעודיים והקליפים. ברור שנהניתי מהמוזיקה, אבל זו לא הדרך להתוודע לפרדי מרקורי ולסיפור חייו. חבל על ההחמצה.

נהניתי מאוד, השירים מופיעים במלואם, והמוזיקה עטפה אותנו. זה היה כמו ללכת להופעה. ליידי גאגא משחקת נפלא. שרה נהדר. אני לא ממעריציה ולא ידעתי שכך היא נראית ונשמעת. היא שבתה אותי בקסמיה. וגם הסיפור טוב.

גבי עמרני והמטפלת הנינג''ה שלו היו נפלאים, כשהוא נראה על המסך חייכתי בהנאה. מעבר לזה, אותי אישית הסרט שעמם ולא הצחיק. חתיכות מודבקות לכאילו סיפור. מי שבעיות החנייה בתל אביב מציקות לו אולי יתמלא הבנה לרעיון שעומד בבסיס התסריט. זהו. שוין. תכלס 5, ריחמתי ונתתי 6.

האישה – בעצם הרעייה, The wife – מצטרף לסרט "עיניים גדולות" מ-2014. שניהם פותחים את הפצע והעוול שנעשה לאמניות כשבני זוגן לקחו את הקרדיט על יצירותיהן. להן לא היה סיכוי לקבל את הערכת הקהל ולהתפרנס מיצירתן, והגברים שלצדן או שלצלן, ניצלו את ההזדמנות כדי לחמוס, לנכס לעצמם מה שמעולם לא היה שייך להם. כך מתגלים רבדים של בגידה אישית,זוגית, מוסרית, היסטורית-אנושית. שני הסרטים מובילים בדרכים שונות לדד אנד. אמנות או נמות. ג''יין קלוז המגלמת את ג''ואן היא שחקנית מופלאה כל כך, תמיד מדויקת ומשכנעת. בתה היפהפייה של קלוז, אנני סטארק, מגלמת בסרט את ג''ואן הצעירה.

סרט אטי מאוד, רווי שתיקות. מנחשת שהתסריט כולו תופס 3-2 עמודים ותו לא, ולדעתי הוא מתאים יותר לאורך של סרט קצר. מתאר אנומליה ישראלית בשנות ה-70 שהמציאות ודאי ייצרה דומות לה. ומשום מה, נראה שהסרט משחזר גם משהו מסגנון הקולנוע הישראלי של שנות ה-70. משחק מצוין, אם כי הליהוק לא כל כך אמין. אז אולי זו גם בעיה במשחק, והוא לא כזה מצוין... יותר מדי קצוות פתוחים לטעמי. למשל, נשארו לי שאלות כמו: איך ייתכן ש-20 שנה אדם לא מבחין שביתו מלא בחפצים ובאביזרים מסוג מאוד מסוים? לא שואל את אשתו מהיכן הגיעו? סרט שדורש סבלנות ולא מתאים לכל אחד, והפרומו מטעה. 6 פלוס.

אותי הסרט ריגש, בי הוא נגע. עדין ולוחץ על הנקודות הנכונות. המשחק של סאלי הוקינס מעולה. אין מחוות גדולות, רק ניואנסים, חיוכים קטנים ודיבור קצר אבל הנימה משנה הכול. מהשבריריות של הגיבורה עולה עוצמה, בזכות דבקות באופטימיות ובאהבת החיים. ממה שקראתי הסיפור האמיתי היה מעט שונה מהתסריט, אבל הסרט הוא יצירה בפני עצמה, יש בו רקמת יחסים ברורה והדמיון משלים את החסר. מסכימה עם הביקורת שאין מספיק נופים ובעלי חיים, הם מקור ההשראה ונושאי הציורים. בסך הכול - הסרט מומלץ.

נשארתי קצת עצובה. הסרט פותח עם שני אנשים שמתחברים בקשר של הערכה הדדית, שמרגישים ומרגשים זה את זה. אז למה כל כך חשוב לחברה שהם יהיו באותו גיל, ומה זה משנה לאחרים איך הם מסתדרים ביניהם במיטה? בנסיבות שבהן הסרט מתחיל להתגלגל, אפשר היה לצפות לחמלה ולסובלנות. אבל לא, אפילו בתוך האבל על אובדן בלתי צפוי - נשיות לא שגרתית וזוגיות לא שגרתית עדיין מוציאות מבני אדם את הרע שבהם. אפילו אנשי רפואה וחוק מצמצמים עצמם למוסכמות צרות. סרט עם אמירה חשובה.

סרט נעורים חביב. מתאים לצפייה בטלוויזיה. התבאסתי שבזבזתי עליו ערב בקולנוע.

סרט אמין ומרתק, ששם את האלימות במרכזו וכאילו חוקר אותה על כל פניה. בתוך המשפחה ובקהילה, ברחוב, כלפי המשטרה וכלפי האזרחים, בין המינים, הגזעים, סתם בין אנשים. אפילו מחלה סופנית ממוסגרת כאקט אלים, או כחלק מהאווירה האלימה הרווחת. דווקא החמלה הבוקעת בין השורות מעצימה את הרושם העולה מחברה חולה ומדממת. השאיר אותי עם שביב תקווה בסוף. תסריט מבריק. שחקנית ראשית מופלאה.

חיבור בין דורי מקסים בין שני אמנים מבריקים, ששום דבר לא גדול עליהם תרתי משמע. אהבתי את המפגשים האנושיים שלהם, בסרט אלה רק טעימות. במציאות ודאי התנהלו שם שיחות ארוכות ועמוקות. כיוון שאני עוקבת אחרי JR באינסטגרם, לדעתי הוא מקור להשראה. מעורר שאלות בנוגע לפרסום ותהילה לעומת פרטיות וצניעות, נתינה בעידן ציני, אנונימיות והנכחה במרחב, הפרט והקהילתיות... סרט שגרם לי לחייך כמעט לכל אורכו. סרט תיעודי אבל קצת אחר.

סרט מקסים ועדין על מפגש בין תרבויות, בין דורות, בין המינים, בין טעמים. שלוש שפות, כשהאנגלית רק מתווכת בין היפנית לספרדית. השאלה המרכזית היא איך שומרים על ייחודיות ופורצים חדשנות ומקוריות בתוך גבולות הכבוד למסורת. התחברתי למסר - תעוזה, יוזמה ויצירתיות משתלמות. מומלץ לכל המשפחה. ותתכוננו לצאת עם חשק לסושי.