מתי פעם אחרונה יצא לכם לראות דרמה ללא טיפה אחת של קיטש? דמויות מסובכות שלא יגישו לכם בכפית מה הן מרגישות בכל רגע נתון. בבוקר לאחר הצפייה כשנזכרתי בסרט הזיכרון היה כמו להיזכר במשהו שבאמת קרה. עבודה מדהימה מכל כיוון. מוזיקה יפיפייה. אם אתם אוהבים סרטים מבוססי רגש לא נראה לי שיש הרבה סרטים עם רמה כזו של רגש טהור.
למה דמויות כל כך בלתי נסבלות? אבא חסר סבלנות וכבוד לחיים שבחרה הבת שלו. ואישה כל כך משעממת וחסרת הבעה עד שבא לך לתת לה אגרוף רוב הסרט. כל סצנה היא בערך אותה סצנה במקום אחר חוץ מהסצנה האחרונה בה האבא רואה אותה בעירום ופשוט ממשיך להיכנס לביתה. אלא אם כן עמוק בפנים חלומך הוא לעצבן אנשים בעזרת שיניים מזויפות, לא לראות.
כתיבה ומשחק מהסוג המוגזם מדי לטעמי. במציאות לא יצא לי לשמוע אנשים פורצים בנאום נוקב סתם ככה באמצע יום עבודה בפני הבוס שלהם, בסרט אני חושב שזה קורה בכל סצנה שנייה. נהניתי ללמוד על הסיפור אבל יכולתי גם לקרוא עליו בויקיפדיה בעשר דקות. לא סרט מושלם, לא סרט נורא.
סרט מסוכן. דעות שגויות בנוגע לאונס. מסר חולני שלפיו זה בסדר לאנוס אם אתה איש משפחה. החלקים המותחים עשויים כאילו שכחו מה זה עריכה.