בשנת 2014 הוקרנה בהצלחה רבה בבתי הקולנוע הקומדיה הארגנטינאית הפרועה "סיפורים פרועים" של הבמאי דמיאן סיפרון שכללה שישה סרטים קצרים של כ-20 דקות כל אחד. "סיפורים פרועים" נחשב ליצירה מכוננת בהיסטוריה של הקולנוע הארגנטינאי, היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר ולפרס דקל הזהב בפסטיבל הקולנוע בקאן. חלפו 12 שנה ומגיעה אל בתי הקולנוע בישראל קומדיה ארגנטינאית פרועה חדשה בעלת שם כמעט זהה באדיבותו של המפיץ המקומי, "סיפורים קרועים". התוצאה רחוקה מאוד מההישג הגדול של הקולנוען דמיאן סיפרון ומסתפקת בהיותה שובר קופות בקיץ 2025 בארץ מוצאה.סרטם של צמד הבמאים מריאנו קוהן ודסטון דופארט מורכב מ-16 מערכונים קצרים יותר ופחות המציגים ביקורת חברתית שאינה מצטמצמת רק לתרבות הארגנטינאית ואולי זו הסיבה שהסרט ששבר קופות בארגנטינה הצליח להתקבל בעניין רב גם באירופה ואפילו בארצות הברית. עבור הקהל הישראלי, לא מדובר רק בקומדיה ארגנטינאית אלא גם בכתב אישום משעשע ופסימי על המין האנושי. אך הדבר היחיד המחבר בין שני הסרטים הכל כך שונים באופיים הוא ביכולתם לאתר את פגמיו של המין האנושי ולנתחו באזמל מושחז של הומור שחור וציניות.
פרסומת
הסיבה לכך היא שאחד המוטיבים בסרט שזוכים להכי הרבה עניין היא הדרך שבה הסרט תוקף את השמאלנות ותנועת הווק והתקינות הפוליטית בארגנטינה ומחוצה לה, תוך כדי חשיפת הצביעות על ידי הצגת דמויות המניפות דגלים של צדק חברתי או עליונות מוסרית רק כדי לקדם את האינטרסים האנוכיים שלהם. קוהאן ודופרט משתמשים במערכונים כדי להסיר את המסכה המודרנית שמאפשרת לאנשים להרגיש עליונות מוסרית ולדבר בשפה רגישה ואכפתית בזמן שבפועל הם מנצלים את החלשים מהם. מערכון בולט שתוקף את הצביעות הנ"ל הוא המערכון על "הבימאי הדיקטטור" שתוקף את הצביעות של עולם הקולנוע עצמו. הבמאי מצדיק את ההתעללות הפסיכולוגית בצוות שלו ובילידים הפרימיטיביים המשתתפים בסרט על ידי דיבור בשפה "ווקית" נכונה פוליטית שזוכה לתשואות ולסליחה על התנהגות דורסנית ונצלנית כלפיהם במסווה של אכפתיות.
"סיפורים קרועים" הוא סרט שכתוב, משוחק ומצולם נהדר. למרות זאת, חווית הצפייה בו, משעשת ככל שהיא, אינה אחידה. אומנם, המשחק של גילרמו פרנצ'לה שמגלם לא פחות מ-16 דמויות בווירטואוזיות ראויה לשבח מכה בהשתאות את הצופים שמתקשים לזהותו ממערכון למערכון אך רמת המערכונים משתנה ולעתים מציגה בדיחות מפוספסות שניתן להבינן רק בהקשר ארגנטינאי. הנשיא הארגנטינאי הפופוליסט חאבייר מיליי התגאה בסרט שהופק ללא כל מימון, תמיכה או סבסוד ממשלתי מטעם המדינה (בניגוד למודל התמיכה המסורתי של קרן הקולנוע הארגנטינאית) והעניק לסרט תמיכה ציבורית ופוליטית גלויה ברשתות החברתיות. מיליי שיבח בפומבי את הסרט שלדעתו תוקף את התרבות ה"פרוגרסיבית" והשמאל. הוא אף הגדיל והקרין את הסרט במיוחד לשרי קבינט שלו ולפקידי ממשל ושרים כדי להדגים להם את תפיסת עולמו ולחזק את המאבק התרבותי שלו נגד כל מי ששונה ממנו מבחינה פוליטית וחברתית. היוצרים מריאנו קוהן וגסטון דופראט והשחקן גיירמו פרנצ'לה ניסו להרחיק את עצמם ממיליי, התייחסו לשבחים מנשיא ארגנטינה בצורה מסויגת וציינו כי הסרט פתוח לפרשנויות מכל קצוות הקשת הפוליטית. שערורייה נוספת היא שלבסוף התגלה שהסרט כן זכה למימון משמעותי של עיריית בואנוס איירס בסך 150 מיליון פזו ארגנטינאי (299,000 אלף שקלים) סכום נדיב במיוחד עבור סרט ארגנטינאי. החשיפה פגעה בטענותיו של מיילי ובדרך שבה היוצרים קידמו את הסרט כאילו לא זכה למענקים ותמיכות, מה שהופך את כל עשיית הסרט הזה ויחסי הציבור שלו כאילו הוא לא זכה לתמיכה כלכלית למערכון סאטירי מביך בפני עצמו.