אם יש כזה דבר "סרט שובה לב" הרי שזהו הסרט הזה. לא מדובר בסרט הגדול של כל הזמנים או משהו בכיוון אבל חוויה קולנועית מהנה ביותר.
כמו סרט מלחמה תיעודי מדהים של נשיונל ג''יאוגרפיק, עם נופים ימיים מרהיבים ושחזורים שמתבצעים היטב בידי שחקנים מיומנים. החיסרון - כאילו נשיונל ג''יאוגרפיק סילקו הפעם את הסאונד של הקריין בעל קול הבס שיעשה קצת סדר בעניינים. בקיצור, צילומים וסצנות יפות מאוד אבל חיכיתי שכבר ייגמר ואסמן וי. בפעם הבאה - סרט מרשים קצת פחות אבל עם יותר עלילה.
סרט נחמד לצפיה. אבל בנוי למטומטמים כי הוא לא משאיר הרבה מקום למחשבה. לא רק שהוא לא משאיר מקום למחשבה, אלא שהוא אפילו לגמרי מבטל את אלמנט החשיבה העצמית של הצופה. הצופה לא צריך לחשוב בכלל. הדמויות ממש מקריאות לו את המידע שהוא צריך, גם אם זה אומר שהן מדברות לעצמן. למשל: "הו, כדורי גומי! טעות גדולה".הטקסטים היו ממש עלובים.. אוסף של גיבובים קלישאתיים ברמה של טלנובלה..נמאס מדה רוק. הבנו. הוא שרירי וגדול. גם כשהדמות שלו מתעסקת בדברים שהם לא לוחמניים, העובדה שהוא שרירי הופכת להיות אלמנט של הומור כי אז מה שהוא עושה כביכול עומד בסתירה אל מול המראה שלו. אבל זה ממש מייגע להתעסק בשרירים המגודלים שלו בכל סרט. נראה לי מפגר לסמוך על כמה אופנוענים להציל את העולם. אבל סבבה. בסדר. הסרט הראשון היה על כנופיית נהגים שמתחמקת מהחוק. מעכשיו הם כביכול יותר מיומנים מכל הצבא והמוסדות של ארה״ב אז נותנים להם להציל את העולם. כמה גדולה היא החארטהההההההה. ג׳ייסון סטיית׳ האם היה מדהים ומבחינתי עשה את הסרט. אני לא מבין את הבזז הגדול שהיה סביב הסרט.. אבל זה בטוח לא בגלל העלילה אלא יותר בגלל דברים כמו ״גשם של מכוניות״ באמצע ניו יורק. בשורה התחתונה - זה אחלה אקשן, אז עדיף לראות מאשר לא לראות.
ככל סרט עלילתי על השואה המגולל סיפור אמיתי, זהו סרט בעל עניין שמעורר מחשבות ועצב ואימה והתרגשות עם כתובות הסיום המבשרות על גורלם ההיסטורי של הדמויות. עם זאת לא ניתן לומר שזה סרט איכותי, משובח או חשוב במיוחד. הדמויות שטוחות למדי, העלילה בחלק גדול מהסרט אינה מתרוממת מעבר למוטיב היהודים במחבוא והחשש שיתגלו, אשר בעל עוצמה ואמיתי עד כמה שהוא, אין בו שמץ חידוש עלילתי. בעלי החיים מוסיפים נופך לא רגיל לעלילה, אך לא ניתן לבסס רק עליהם היבט מקורי של סרט שואה. עדיין זהו סיפור בעל משמעות שכמו אינספור סיפורים מהתקופה החשובה בתולדות עמנו ראוי שיסופר וראוי שיישמע.
מופת לסרט דוקו.
דוקו מיוחד מאוד, אינו עוסק כל כך קשה בשואה, אלא בזמנים שקצת אחרי השואה בתקופת ההתאוששות של הניצולים מהאסון והחזרה לחיים, נושא שאינו ידוע אך מעניין מאוד.
כדי לעניין ולהקסים אותי על הסרט היה להתגבר על שני מכשולים מרכזיים. האחד, היותו של הסרט מחזמר, כזה שבו מדי פעם הכול עוצר והדמויות מתחילות לשיר. לא אוהב את הז''אנר. המכשול השני הוא שדמות הגיבורה הראשית מעיקה ולמען האמת די בלתי נסבלת. למרבה ההפתעה הסרט צלח בצורה מרשימה מכשולים אלו, את שיר הנושא אני אפילו שומע שוב ושוב. הסוף מותיר את אותה תחושה מתוקה מרירה, שסרטים ברמה אמורים להותיר היום בצופיהם, במקום קיתונות של סכרין, ועושה זאת בתחכום מעניין.
כאילו פרק של "אבודים" של צופית גרנט ששוכלל לכדי סרט הוליוודי מלא. אבל אני מאוד אוהב ומתרגש מ"אבודים", כך שזה סרט לחלוטין לטעמי. מרגש, מטלטל, מעורר מחשבה על ההבדל שבין הורות גנטית למאמצת ועל הכמיהה לשורשים הביולוגיים, ובפרט כשזכרונות הילדות המוקדמת לא מניחים. אף עין לא תיוותר יבשה לקראת סוף הסרט, וזהו גם הישג - סרט טוב לא אמור להותיר את צופיו באדישות רגשית.
"הערבים אותם ערבים והים אותו ים", אמר ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. אם היה רואה את הסרט, היה משנה את דעתו. בחברה הערבית בישראל צומח דור צעיר חדש שחי את החיים האורבניים המערביים ומתרחק מהמסורת הישנה. אבל נציגיהם של הערבים הישנים עדיין מסתובבים בסביבה ועושים צרות לבנות המתנהגות בצורה מודרנית. נדרש אומץ מצד בימאית ערביה ליצור סרט שעוסק בדיכוי הנשים הפנים ערבי, ולהסתכן בכך שתואשם שהיא מספקת תחמושת למי שרוצה לטשטש את תחושת הדיכוי והקיפוח שבאים מצד קבוצת הרוב היהודית. בכל אופן זו אינה רק אג''נדה שיש לה סרט, אלא גם סיפור מעניין לצפיה ומעורר הזדהות, גם אם לרוב אינו סוחף.
תקופת מלחמת העולם השנייה איתגרה את האנושות עד לקצה והוציאה ממנה את הצדדים המיוחדים ביותר שלה, לטוב ולמרבה הצער גם לרע. סרט שנעשה על התקופה הוא מטבעו בעל פוטנציאל להראות את המאפיינים המופלאים ביותר שבבני האדם. לכן כל כך הרבה סרטים עוסקים בה, אך לא כולם מצליחים במשימה. הסרבן עומד באתגר באופן מושלם, ולפיכך יכול להיחשב כיצירת מופת לשנות דור.
סרט מהנה בצורה בלתי רגילה. הדילמה המוסרית העומדת במרכזו גם כן מעוררת מחשבה, אבל בעיקר זהו סרט מהיר, נטול רגעים מתים, כיף לצפיה. שילוב לא כזה שכיח של סרט רומנטי וסרט מדע בדיוני. תתעלמו מהביקורות הגרועות שאין בהן אמת.
דרמה היסטורית שאינה רק מעניינת לצפייה אלא גם חשובה. חשוב לזכור את עוצמת הגזענות במדינה כמו ארצות הברית לפני שני דורות. גם מבט מרתק באופן שבו התנהלו הדברים בטרם בוא המחשבים.
שנון ומוצלח מאוד. ייזכר בידי היסטוריונים כמבטא להפליא את רוח התקופה שאנו חיים בה מאז סטיב ג'ובס הגה את האייפון. הסוף החכם מזמין במרומז כל אחד לחשיבה לא כל כך נעימה על חייו ומה שהיה יכול להיות אילו...
האם זו דרמה היסטורית אמריקנית או ניסוי מדע בדיוני שמטרתו לגרום לזמן לחזור אחורה? לא ברור. האיטיות האיומה של הסרט גורמת לך לחשוב שהאפשרות השניה היא הנכונה. זהו גם סרט מאופק, אבל לא במובן הטוב של המילה אלא במובן המאוד אנמי ומייגע.
התחשק לי להשליך את הסמרטפון על המרקע באמצע הסרט כך שיתנפץ לרסיסים והסיוט הזה בן שלוש השעות ייפסק. יכולתי לצאת אבל לא היה נעים לי מהידידה שהלכתי איתה. אני נותן 2 ולא 1 כי בכל אופן יש שם סצנות מטורפות ועשויות היטב שייחרטו בזיכרון. כל הכבוד לתסריטאים על האומץ ליצור סרט כל כך מופרך ובלתי נסבל.
סרט שואה שאינו מאוד הארד קור, ואולי לכן אינו מותיר כזה חותם. עדיין מעניין ועשוי טוב.
סרט נחמד ברובו. מצחיק, חכם ומשעשע. אבל הסוף כל כך גרוע.. נועד לסחוט עוד קיטש ולאפשר לפלוט מילים גבוהות בצרפתית, מה שהצרפתים הכי אוהבים.