מנועים קדושים

משעמם מוות ולא ברור. לא להתקרב

חארטה בפיתה

לא פחות מיצירת מופת. פשוט מדהים, סוריאליסטי, קסום , חלומי, אומנותי, מרהיב ומהנה. חובה לחובבי קולנוע

לא יצירת מופת. הבעיה של הקולנוע הצרפתי כיום בכלל ושל הסרט הזה בפרט היא שהוא יודע לייצר מטאפורות יפות אבל מרוב פוסט-סטורקטורליזם ופילוספיה ביקורתית הוא שכח איך מספרים סיפור. וכך, הסרט מתחיל בדימויים יפים ומעניינים על המציאות הפוסט פוסט פוסט מודרניסטית שלנו בעידן של איבוד והחלפה אין סופית של זהויות אבל בסופו של דבר הולך לאיבוד בתוך הסיפור שלו עצמו. קיילי מינו בהופעת אורח עם קטע מוסיקלי שגם לא ברור איך הוא מתקשר ומה הוא אומר על הסרט או על החיים שלנו. בשביל לספר סיפור צריך לדעת מה אתה אומר ואיך להגיד את זה גם אם אתה אקזיסטנציאליסט או פוסט מודרניסט. הסרט, כמו סרטים אירופאים רבים מהתקופה האחרונה (סרט לבן, בתוך הבית) נהנה לרבוץ בתחום האמירה הכללית של מין מטאפורה על המצב האנושי מבלי להכריע, להגיד לנו משהו קונקרטי על החיים ובכך מיצר בינוניות מתמשכת שחוץ מהקולנוע הדני מותירה את הבימה הפקר לסרטים האמריקאים.