חדשות קולנוע וסרטים

פסטיבל הקולנוע הגאה 2026: המלצות וסקירות נוספות

29/10/2026

שיתוף+ הוסף תגובה

הפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה מתקיים בין 22-31 באוקטובר בסינמטק תל אביב. כתבי אתר Seret עם סקירות על הסרטים "סקייטבורד זה לא לבנות" ו"לא ההומוסקסואל הוא סוטה, אלא החברה שבה הוא חי"

סקייטבורד זה לא לבנות

"סקייטבורד זה לא לבנות" מצליח להטעות את הצופה. במבט ראשון, השם שלו מרמז על סרט ספורט שמזכיר במידה מסוימת את המהפך של אמנדה ביינס ב"יש לה ביצים" או את "שחקי אותה כמו בקהאם" בגרסה על גלגלים. בפועל, אפשר לספור על שתי ידיים את מספר הדקות שבהן הסקייטבורד נמצא במרכז ההתרחשות. במקום זאת, הסרט נשען על נוסחה מוכרת של סרטי התבגרות: אדלה בת ה-11 ואחותה הגדולה זארה חיות עם אמן, אסמה, בתוך מסורת פטריארכלית נוקשה בשכונה הרומאנית שלהן. עבור אדלה, החופש היחיד נמצא בסקייטפארק. כשניסיונותיהן למכור את הרכב כדי לכסות את החובות והחשבונות נכשלים, עולה האפשרות להשיא את זארה לבנו של בן למשפחה בולגרית מבוססת תמורת כסף. אדלה, שמסרבת להשלים עם גורלה של אחותה, יוצאת לחפש דרך אחרת להציל אותה, ובדרך נחשפת לעולמות ולאנשים שמאתגרים את תפיסותיה.

מתחת למעטפת המוכרת מסתתר סרט ייחודי, שמעניק לסיפור ההתבגרות גוון רענן וממשיך את עיסוקה של הבמאית דינה דיומה במערכות יחסים בין נשים ובתהליכי התבגרות. הסרט מציע הצצה נדירה לקהילה שכמעט ולא זוכה לייצוג על המסך, ובוחן את מנהגי השידוכים והנישואים תמורת כסף לצד המתח המתמיד בין מסורת למודרנה. הוא עושה זאת דרך מבט קרוב ואינטימי על חיי היום-יום, על רקע מקומות פשוטים שלא מתיימרים להיות מודרניים, אבל מתגלים כבעלי יופי וצבעוניות שנובעת מהפשטות שלהם.

האותנטיות של הסרט ניכרת גם בבחירה לשלב שחקנים רבים שאינם מקצועיים, המשתייכים לקהילה הרומאנית המוסלמית ברובה של סקופיה, שבה מתרחשת העלילה. השחקניות הצעירות מצוינות, והאנושיות שבכתיבה מאפשרת לסרט להציג ביקורת פמיניסטית מבלי לשפוט את דמויותיו: הוא מגלה אמפתיה הן כלפי מי שנאחזות במסורת והן כלפי מי שמבקשות להשתחרר ממנה. כך, גם כשהוא עוסק במציאות לא פשוטה, הסרט מצליח להימנע מהצגת הדמויות כחד-ממדיות ולהעניק להן מורכבות ורגישות. זהו סרט התבגרות שאינו תמיד קל לצפייה, אבל בזכות המבט האנושי והעולם שהוא חושף, הוא בהחלט ראוי לה. (שני מילרד)

לא ההומוסקסואל הוא סוטה, אלא החברה שבה הוא חי

ייצוג גאה בקולנוע נדמה לנו ב-2026 כמשהו שגרתי למדי (גם בעידן של רגרסיה) עד שקשה לנו לדמיין עולם שבו סרטים שכאלו היו ספורים וחריגים במיוחד, וגם אלו מעין הצצה אנתרופולוגית לעולם לא מוכר. כשעניינים החלו להשתנות ברחבי העולם בשלהי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, עם מהומות סטונוול בארה"ב ועם ייצוגים חתרניים במיינסטרים דוגמת "קאובוי של חצות" ו"יום ראשון הארור". אל אלו הצטרף יצירתו הנועזת (כבר בשמה) של הקולנוען והאקטיביסט הגאה רוזה פון פרונהיים, "לא ההומוסקסואל הוא סוטה, אלא החברה שבה הוא חי" מ-1971, שתוקרן השנה כחלק מהפסטיבל (ובשיתוף פעולה עם "קולנוע בובות").

יותר יצירה מאסאית מאשר דרמה שגרתית, "לא ההומוסקסואל הוא סוטה" עוקב אחר דניאל הצעיר, שמגיע לברלין ומנסה לקיים זוגיות בורגנית שמרנית עם בן זוגו החדש, אך נשאב במהרה לסצנת הקהילה הגאה המשוחררת יותר - רעיונית ומינית. לאורך כל הסרט, מלוות הסצנות האילמות בקריינות ובביקורתו של פרונהיים כלפי החברה השמרנית, שממאנת לקבל את הקהילה הגאה אלמלא תתאים את עצמה אליה ולערכיה, אך גם כלפי הבורגנות של הקהילה עצמה, כשהוא מפציר בה להפוך את זהותה הגאה לזהות פוליטית.

זהו סרט שספג ביקורת משמאל ומימין, כשהוא נוטל ז'אנר שבעברו הצדיק את רדיפת הקהילה הגאה (המלודרמה החינוכית) כדי דווקא לדבר בשמה. צפייה בו בימינו עלולה להעלות את הרושם שרעיונות מסוימים כאן אף הומופוביים, אך זוהי צפייה הכרחית כדי להבין כיצד בזכות אמנות שכזו הגענו לרמות הייצוג של ימינו. נועז ומסקרן. (דניאל עמיר)

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !