חדשות סרטים

"החיים זה עכשיו!" - הסוף

מאת: |
החיים זה עכשיו! - הסוף
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
הגענו לחלק השלישי והאחרון של הראיון שערכה עינת פרנבך עם חיים בוזגלו שסרטו "דיסטורשן" מוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע בארץ. אחרי שדיברה על הסרט וניסתה לגלות קצת על שיטות העבודה של בוזגלו הגיע הזמן לשאלות האמיתיות, הנוקבות והקשות, מי אתה באמת חיים בוזגלו?

חיים משחק בסרט את דמות המחזאי והבמאי ששמה, כמה מפתיע, 'חיים'. הוא מפקיר את גופו למצלמה, מתקלח בעירום מלא, רוקד מולה ומביט דרכה אל הצופה בתקריבים חושפניים.

מדוע רצית לשחק בסרט ומה גרר אותך לחשיפה מוחלטת?

"הדמות בסרט, ולא משנה מי משחק אותה, אמורה להיות דמות בשנות ה-50 לחייה, לא יפה, עם כרס, שעוברת חוויה נפשית קשה, ושנחשפת מול הצופה כדי להעביר לו את החוויה הנפשית שהוא עבר באותה תקופה והוא לא רוצה להודות בה", פותח חיים ואני צמאה לקראת השורות הבאות שיסבירו למה אותו גבר בן 50 עם כרס, שמציג את גופו לראווה, חייב היה להיות חיים בוזגלו בכבודו ובעצמו.

"החלטנו (הצלם ואני) לתת לסרט נופך דוקומנטרי, שזה יוסיף לסרט, כי אז פתאום הבמאי באמת עושה את זה, כמו ב'היומן של נני מורטי'", מסביר חיים. "זה פתח איזושהי שאלה - 'זה ביוגרפי? זה אוטוביוגרפי? זה אמיתי? זה לא אמיתי?'".

על החשיפה הפיסית הבוטה הוא אומר ספק בצחוק וספק ברצינות:

"יכולתי לעשות לעצמי חיים קלים ולהסתפר, ולהתגלח ולעשות כושר ולא להראות את הכרס, ולא להראות את עצמי מתקלח כמו שאני מתקלח, שאני אצא טוב בסוף, ויגידו: 'וואו, בוזגלו חתיך'". בשלב הזה אני מחזיקה את הכרס שלי ומתפוצצת מצחוק. בוזגלו ממשיך: "אני חשבתי שהעירום הנפשי והעירום הפיזי, הם אחד בסרט. טום פרידמן, מבקר אמריקני שלא מכיר אותי, כתב שהכיעור שלי זה הכיעור של המדינה".

בחיים לא הכרתי מישהו השש לחשוף את כיעורו לצורך האמת, אולם חיים דובק באמת שלו. "אתה מראה את האמת, אתה לא מנסה ליפות אותה, לא מנסה להתחנף".

איך היתה ההרגשה לכתוב לעצמך תפקיד?

"לא כתבתי לעצמי תפקיד, כתבתי סרט. עכשיו בוזגלו לא הולך לשחק בסרט הבא שלו. היתה לי 'יציאה', שהיתה אמיצה בעיניי ואני לא מרגיש לרגע שזייפתי. אני לא כתבתי לעצמי תפקיד. זה לא מעניין אותי כמקצוע בפני עצמו – תרמתי את גופתי למדע".באיזה שלב בכתיבת התסריט ידעת שאתה הולך לעשות את 'חיים'?

"בהתחלה דיברתי עם שמיל (בן ארי) על זה. קצת התלבטנו יורם (יורם מילוא, הצלם) ואני ואז אמרתי ליורם: 'תשמע, מה אתה אומר אם אני אלך על זה?' כי אני במאי ומצלמים בבית שלי וזה השכונה שלי, וזה בתי קפה שבהם אני שותה ואני שני מטר מקו 5 שהתפוצץ, ובאחד מהקווי 5 לקחתי בכספומט כסף חצי שעה לפני כן, אז היו לי כל מיני תחושות קשות, והוא (יורם) אמר לי: 'בוא נבדוק את זה'." חיים העביר את עצמו אודישן: "עשינו טסט מול המצלמה, ראיתי שאני לא מזייף, ראיתי שאני מסוגל להיות עצמי כשיש מצלמה".

איך הרגשת כשפניך התנוססו על המוניטור?

"כדי שיהיה לי קל, כשדיברתי עם העורך שלי, אמרתי 'שמיל'. קראתי לו 'שמיל' למרות שקוראים לו 'חיים בוזגלו' בסרט. שאלתי את יורם (הצלם): 'איך שמיל? היה בסדר שמיל?' עשיתי איזה שהוא נתק".

"אתה מכיר את עצמך?" שואל הספר את חיים לאחר שהוא מגלח את זקנו העבות (מתוך "דיסטורשן"). חיים אינו משיב. "להתגלח זה הרבה יותר אינטימי מלהתפשט", אומר חיים.

אני מופתעת. מה, אתה מתחבא מאחורי הזקן? אני שואלת בחוסר טאקט שמעולם לא הצלחתי לכבוש.

"הילדים שלי כמעט בכו כשהם ראו אותי כשהתגלחתי, כי הם לא הכירו אותי. אתה מוריד מעצמך את הדבר שאתה מתכסה בו המון שנים".

מה השתנה בחיים בוזגלו בעקבות המשחק בסרט?

"הרגשתי שהרגזתי חלק מהאנשים שלא אוהבים אותי והיה בזה מידה מסויימת של סיפוק". אני מתעקשת להבין איזו חוויה זו עבור יוצר להשתתף ביצירה שלו. "זו חוויה מרתקת להיות שחקן, כי אתה אומר הרבה פעמים לשחקנים מה לעשות ופתאום אתה חווה את זה בעצמך. ראיתי בזה כוח ענק, כי היו מקומות שהפעלתי שחקנים לא רק כבמאי אלא גם כשחקן". כיוון שחיים שיחק, הוא הצליח להכניס את המניפולציות בדלת הראשית. באחת הסצנות עם סמדר קילצ'ינסקי הוא אמר לצלם להתמקד בה ואז הפתיע אותה במשפט שלא היה כתוב בתסריט – "בואי נעשה ילד".
מה הרגשת כשצפית בסרט בפעם הראשונה בשלמותו וראית את עצמך?

"לא ראיתי את עצמי כשצפיתי בסרט, למרות שהמון השחקנים, כשהם רואים סרט, הם רואים רק את עצמם. אני לא – יש לי נתק מוחלט, אני מגוייס ומחוייב קודם כל לסרט שלי והתייחסתי אליו (לחיים) כאל אחד מהשחקנים. צפיתי בזה יחד עם עוד חבורה של שחקנים וקיבלתי מהם חיבוק גדול מאוד אחר כך, גם על האומץ וגם כי זה יצא בעיניהם אמין, והיתה לי תחושה של סיפוק, שהנה, סיפקתי את הסחורה גם כשחקן". "החיים זה עכשיו". כך אומר שיר הסיום של "דיסטורשן". כמי שחיה על הדקה ומרגישה כל שניה חולפת, המשפט הזה, הפשוט, שרבים מאיתנו לא מהרהרים בו, הדהד בי.

חיים בוזגלו יוצר סרטים וסדרות כמו הארנב של אנרג'ייזר על ספיד, כאילו אין מחרתיים.

"דיסטורשן" הוא סרט ראשון מתוך טרילוגיה של סרטי מצב. "ג'נאם, ג'נאם" העוסק בעבודה זרה בישראל, ו"סרק, סרק" העוסק ברצח הפוליטי הבא, הם הסרטים הבאים.

החיים של בוזגלו קורים עכשיו?

"'החיים זה עכשיו' זה סוג של מוטו. עכשיו אני מלמד, אני עושה מיקס ל"ג'נאם ג'נאם" שיהיה בפסטיבל ירושלים בעוד חודש, "סרק, סרק" יצולם בספטמבר, יש סידרה שהיא בעריכה מתקדמת ("כתב פלילי"), בעוד 3 שבועות אני מצלם פיצ'ר ובשנה הבאה יש פרוייקט סודי שאני מתכנן. וגם יש לי ילדים ואני גם מורה בבית ספר שלי".

ואני שואלת את עצמי איך אומרים "חמסה, חמסה" במרוקאית ומחכה בכליון עפעפיים לדיסטורשן הבא שיתפוס אותי.
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2018
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Wonder1פלאציון גולשים10 / 8.9ציון מבקרים5 / 3.4
Coco2קוקוציון גולשים10 / 8.9ציון מבקרים5 / 4.3
Darkest Hour3שעה אפלהציון גולשים10 / 8.7ציון מבקרים5 / 3.5
Ferdinand4פרדיננדציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 3.5
The Cakemaker5האופה מברליןציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 3.8
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט