Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: רנט

מאת: עידן וילנצ'יק

ב- 1996, אופרת רוק ייחודית ונועזת בשם "רנט" כבשה את במות ברודויי וזכתה בשלל פרסי טוני וגם בפרס פוליצר.

המחזמר נכתב ע"י מחזאי ופזמונאי צעיר בשם ג'ונתן לרסון שלא זכה לראות את יצירתו מועלית על הבמה. הוא נפטר ממחלת האיידס בהיותו בן 36 בלבד, ימים ספורים לפני הבכורה.

[*]

"רנט", שמבוסס על האופרה "לה בוהם" של פוצ'יני, מגולל את סיפורה של חבורת צעירים בוהמיינים, חלקם הניכר הומוסקסואלים, במהלך שנה אחת באיסט וילג' בניו יורק כשהם נאלצים להתמודד עם סכנה של פינוי מדירותיהם ובמקביל עם מערכות היחסים שביניהם כשברקע, כצל ענק, מרחפת לה מחלת האיידס הגובה קורבנות. מעין פסיפס של השינויים והתמורות במרקם העדין של החברה האמריקאית.

לגירסה הקולנועית של המחזמר, המשודרת מחר, שבת, ה- 11 באוגוסט בשעה 21.30 ב-yes1, חיכו זמן רב. כשהגיעה לבסוף אל המסכים לפני שנתיים התקבלה באדישות הן ע"י המבקרים והן ע"י הקהל ונעלמה כלעומת שבאה.

[*]

לכאורה פספוס מצער מאחר וכל המרכיבים להצלחה היו שם. מחזמר מצליח עם סיפור חזק, מסר חברתי ואנושי חובק עולם וכמובן המוזיקה והשירים המרגשים. גם רוב צוות השחקנים המקורי גוייס למשימה ובכל זאת התוצאה איכזבה ונותרה בגדר הערת שוליים.

בחינה מדוקדקת יותר של המקרה מגלה כי האחריות והאשמה מוטלות לפתחו של הבמאי כריס קולומבוס. קולומבוס ("שכחו אותי בבית") היה בדיעבד בחירה לא מוצלחת ולא טבעית להביא את "רנט" אל המסך.

[*]

קולומבוס זכה כמה שנים לפני כן לקיתונות של ביקורת על כך שלא השכיל להפיח חיים ומעוף בעיבודים הקולנועיים של שני סרטי הארי פוטר הראשונים אותם ביים ועל כך שהם נותרו למעשה תעתיקים של הספרים. עפ"י העיבוד שלו ל"רנט" נראה שזוהי מכשלה שאין הוא מסוגל להתגבר עליה.

ניכר שהוא אוהב ומכבד את המקור הבימתי, על כך גם תעיד החלטתו האמיצה שלא להשתמש בכוכבים ידועי שם ולהביא את הסיפור באמצעות צוות השחקנים המקורי שרובו אלמוני יחסית. החלטה שבמידה מסוימת הכשילה את הסרט מאחר והקהל שאינו מכיר את ההצגה לא נהר לאולמות.
[*]

אבל, הבעיה המרכזית היא חוסר היכולת של הבמאי לתרגם את המחזה לסרט בעל זכות קיום משל עצמו עם אמירה ונפח קולנועיים משמעותיים. הנאמנות למקור כה גדולה אולי מתוך חשש לקלקל ואולי מתוך העדר יצירתיות קולנועית והדבר הוא בעוכריו של הסרט שנראה מוגבל וסטטי.

הסרט, שנפרש על פני 135 דקות, מצליח להתעורר לחיים רק מדי פעם בזכות נאמברים מוזיקליים, שאינם אחידים ברמתם אך הטובים בהם מצליחים בכל זאת לעורר את הסרט מאיזושהי סטגנציה מעיקה.

[*]

הנסיונות, בעיקר בחלקו השני והפחות מוצלח של הסרט ליצוק מעט תוכן וסגנון קולנועיים הם בחזקת 'מעט מדי ומאוחר מדי'. הסרט מתאושש מעט לקראת סופו המרגש אבל בכללותו נותר אנמי ומאכזב לא רק כלפי הצופים שאינם מכירים את המקור כי אם, וודאי, כלפי המעריצים המושבעים שציפו לחוויה מטלטלת וקיבלו מרק פושר במקום.

צוות השחקנים כאמור מגלה פמיליאריות עם החומר ורובם עושים את עבודתם היטב תחת הנסיבות, ראוי לציון במיוחד אנתוני ראפ הנוסך המון חן בתפקיד המספר (בתמונה למטה).

[*]

צפייה ביתית כנראה תחמיר פחות עם הסרט אבל אין לי ספק שבמאי יותר מיומן בז'אנר, קאסט עם נוכחות קולנועית יותר מרשימה ומידה רבה יותר של רלוונטיות בעשייה היו מקפיצים את התוצאה בכמה דרגות.

"רנט" - לא חובה בכלל.

נשאיר אתכם עם אחד הקטעים היותר טובים של הסרט - La Vie Boheme - לחיצה על מרכז המסך תטען את הקטע: