Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: סוויני טוד - בעיקר בשביל התוספות מדהימות

מאת: נועם סטולרמן

בפעם השישית וכנראה גם לא האחרונה, חוזרים טים ברטון וג'וני דפ לשתף פעולה ב"סוויני טוד", המחזמר המדמם שיצא לא מכבר בארץ בדי וי די במהדורה מהודרת במיוחד הכוללת שני דיסקים והמון תוספות (הפצה "הד ארצי").

הפעם נחרוג ממנהגנו ונספר לכם דווקא קודם על התוספות של הדי וי די, שהן טובות מהסרט אך מצדיקות קנייה של המהדורה שתלמד אתכם על תהליך עבודתו של ברטון ולא מעט על יחסיו עם דפ והמחזמר עצמו שקרם עור וגידים אי שם בשנות השבעים המאוחרות.

[*]

המהדורה המיוחדת, שמגיעה בלווית ספרון המתאר את תהליך יצירת הסרט, כולל, בדיסק השני שלו, כמעט שלוש שעות של חומרים נילווים, אם זה על יצירת המחזמר, תהליך יצירת הסרט, העיצובים האומנותיים (שהם החלק היותר מרהיב בסרט), אפילו סרטון היסטורי שמנסה לגלות לנו האם הסיפור מבוסס על ארועים שקראו במציאות או לא (המסקנה היא בסופו של דבר היא שאין מסקנה, למרות שרוב הטיעונים הם נגד).

סרט מסקרן במיוחד הוא זה המלמד אותנו על ה"גראנד גינול", סוג של תיאטרון אימה שהתמחה בקטיעת איבריהם של השחקנים על הבמה והיה מאוד פופולארי בצרפת בסוף המאה ה- 19.

[*]

לא משנה מה יש לי לומר על הסרט, כולם כבר יודעים את זה. אחרי "סודרברג את קלוני", "קרפנטר את ראסל" ו"סקורסזה את דה-נירו" (או אם תרצו "סקורסזה את דיקפריו"), אפשר להכריז גם על הצמד הנ"ל כבלתי מנוצח.

אבל למה אף אחד לא מדבר על הלנה בונהם קרטר? לא רק שגם היא חוזרת לשתף פעולה בפעם החמישית עם ברטון (שבמקרה הוא בן זוגה לחיים ואבי שני ילדיה), היא גם הדבר הכי טוב בסרט. טוב נו, מלבד סשה ברון כהן. שלא לדבר על העובדה, שעל פי התוספות, הבחורה לקחה שלושה חודשים שיעורי זימרה וכמו כל השחקנים, עברהסדרת אודישנים מפרכים, מול זודנהיים.

[*]

נחזור קצת אחורה בזמן. בשנת 1979 העלה המלחין סטיבן זונדהיים, שבין היתר כתב את מילות השירים של "סיפור הפרברים", את המחזמר "סוויני טוד" בברודווי וההצלחה הייתה כבירה. מאז ועד היום ניתן לראות את המחזמר בעיבודים שונים ברחבי העולם והביקורות מהללות. מה נשאר? עיבוד למסך הגדול.

אחרי שהופלל ונשלח למאסר עולם ביבשת אחרת ע"י שופט אכזר (אלן ריקמן) שחשק באישתו היפה, חוזר בנג'מין בארקר (ג'וני דפ), הספר המצליח לשעבר, אל לונדון הקודרת בתקווה לגלות מה עלה בגורל משפחתו האהובה. לאחר שבארקר מגלה שבמקום דירתו ממוקמת מסעדת פשטידות, בעלת המסעדה, גברת לאבט (הלנה בונהם קרטר), מעדכנת אותו כי אישתו איננה עוד ובתו מוחזקת ע"י אותו שופט רשע שלקח ממנו הכל. מה יעשה בארקר? ישנו את שמו לסוויני טוד, יצרף אליו את גברת לאבט כסייד-קיק וינקום את נקמתו בשופט הרשע כל זאת כמובן תוך כדי שירה.

[*]

במקביל, מלח צעיר שהגיע ללונדון יחד עם בארקר, מתאהב בבתו ג'ואנה המוחזקת אצל השופט הרשע. מה יעשה המלח הצעיר? ישבע כי ישחרר את ג'ואנה בכל מחיר, אפילו במחיר חייו. יבורך המלח הצעיר שגם יודע לשיר.

ג'וני דפ כהרגלו עושה עבודה טובה בסרט, במיוחד לאור העובדה שהוא שר בעצמו את כל השירים. אך כאמור, התענוג הרשמי של הסרט הזה הוא לא אחר מאשר הלנה בונהם קרטר. השחקנית הנהדרת שלא תמיד קיבלה תפקידים גדולים בסרטיו של ברטון (אמו של צ'ארלי ב-"צ'ארלי בממלכת השוקולד" והמכשפה המפחידה ב"סיפורי דגים"), מוכיחה יכולות ווקאליות לא רעות בנוסף למשחקה הנהדר. בדרך מסויימת, הדמות שלה היא המשמעותית ביותר בסרט והיא מצליחה להפוך את גברת לאבט ליותר מסתם סייד-קיק. ולאלו מכן שבטוחים שהתפקיד ניתן לה בפרוטקציה, דעו לכם שבונהם קרטר שלחה לסטיבן זונדהיים עשרות קלטות שבהם היא שרה ועברה מס' לא קטן של אודישנים מולו בשביל לקבל את התפקיד.

[*]

הפתעה נעימה נוספת בסרט היא נוכחותו המצחיקה של סשה ברון כהן (בצד ימין בתמונה). לפי השמועות, גם אדון סשה עבר מבחנים מפרכים מול זונדהיים (ואף בחר לשיר את "כנר על הגג" באודישן), אך לבסוף קיבל את התפקיד מזונדהיים בעצמו. בחירה נהדרת. למרות שמדובר בתפקיד לא אופייני, בכל פעם שאדון סשה נמצא על המסך, האווירה הקודרת-מעצבנת משהו הופכת למעט קלילה יותר והסרט כולו הופך למעניין יותר. חבל שאין הרבה רגעים כאלו.

מה שמשאיר אותנו עם ברטון. ברטון התפרסם ביכולתו ליצור עולמות מעניינים מבחינה ויזואלית. הצבעים העזים, התאורה הקונטרסטית, הסט האולפני הברור למדי – כל השטיקים הישנים של ברטון נמצאים גם כאן. בדרך מסויימת, זה מרגיש כמו הגירסה הסאדיסטית של "המספריים של אדוארד", רק ללא הקסם. והתוצאה היא חסרת מעוף ומשעממת.

[*]

אפילו השירים שנלקחו ישירות מן המחזמר, לא מצילים את הסרט. אילולא השחקנים, סביר להניח שהסרט לא היה מצליח כלל. מצד שני, ללא השחקנים – ברטון כנראה לעולם לא היה מביים את הסרט.

לא ברור מה ברטון בכלל חיפש בפרוייקט הזה. מלבד מס' מצומצם של סצינות טובות, סוויני טוד הוא לא פחות מאשר אכזבה שלא הולמת את הבמאי. אחרי הכל, זה האיש שהביא את באטמן לקולנוע. בגיל 50, במקום להמציא את עצמו מחדש, ברטון ממחזר את עצמו בלי שום בושה.