Seret מהעבר: 40 שנה לטוטסי

גם בימים פרוגרסיביים אלו, קטגוריות מגדריות עדיין עומדות ברובן איתנות, ואנו נוטים לשייך תכונות מסוימות לאחת מהן: רגישות לנשיות, קשיחות לגבריות וכן הלאה. התפיסה שלנו נבנית לא פעם על פי מה שאנחנו רואים באמצעי המדיה השונים, והקולנוע – והוליווד בראשו – לא נבדל בכך. ועדיין, לא פעם, אפילו בעתות רגרסיה, ניסו לכופף יוצרים שונים את אותן קטגוריות בראשנו והיוו דוגמה שאפשר גם אחרת – מ-"I Don't Want to Be a Man", הקומדיה הקווירית האילמת של המאסטר הקומי ארנסט לוביטש מ-1918 ועד קומדיות ה-"Screwball" הדברניות של שנות ה-30 וה-40 ("צער גידול חיות", "נערתו ששת") שהיפכו את התפקידים של גבר קשוח ואישה "כנועה".

מהקלאסיקה של בילי וויילדר, "חמים וטעים", שהצליח להפוך סרט בכיכובה של מרילין מונרו (מלכת מיניות הטרוסקסואלית, על פניו) לסיפור להט"בי למדי ועד הגרסה הגרמנית והצרפתית של "ויקטור ויקטוריה" (והאמריקאית כמובן, שיצאה גם היא לפני 40 שנה) שנרמלה דראג עוד בראשית המאה. מי שלקח השראה מכל אלו, הוסיף אליהם טאץ' אייטיזי והוציא סרט אייקוני זוכה אוסקר שהפך למחזמר הוא הבמאי סידני פולאק ("הם יורים גם בסוסים", "כך היינו") – שביים לפני 40 שנה בדיוק את "טוטסי". אבל איך הקומדיה/פארסה הזו הגיעה למסכים שלנו אחרי הפקה סבוכה ואיך היא התקבלה באמריקה שחזרה בצעדי ענק לשמרנות פרברית של "גבר עובד" ו"אישה במטבח"?

[*]

"טוטסי" מגולל את סיפורו של מייקל דורסי (דסטין הופמן), שחקן ניו-יורקי מוערך אך מובטל, שנדחה ע"י הפקה אחר הפקה בשל המוניטין שנוצר לו בתעשייה של פרפקציוניסט בלתי נסבל. אחרי שיחת הבהרה כנה עם הסוכן שלו (פולאק עצמו בתפקיד אורח מעולה) ואחרי שאודישן של חברתו הנוירוטית סנדי (טרי גאר; "מפגשים מהסוג השלישי") לאופרת סבון נכשל, דורסי מוצא את הדרך ה"יחידה" הנראית לו לעין למצוא עבודה: להפוך לדורותי מייקלס - אישה מבוגרת, דעתנית ומעט מביכה, שהפלא ופלא – מוצאת עבודה באופרת הסבון. נראה שהמזל מתחיל להאיר פנים לדורסי/מייקלס, אך אט אט הוא מתחיל להבין שהחיים בתעשייה רעילה – בייחוד אם אתה מאוהב בקולגה שלך ג'ולי (ג'סיקה לאנג, שזכתה באוסקר על התפקיד) - אינם כאלה נוצצים.

הרעיון ל-"טוטסי" הפרוגרסיבי הגיע בכלל מרצון גברי למדי "לעשות שרירים": צ'ארלס אוונס, בכיר בחברות אופנה ואחיו של מפיק העל רוברט אוונס ("הסנדק", "תינוקה של רוזמרי") רצה להוכיח את עצמו גם בתעשיית הקולנוע. בעודו מחפש את התסריט שיהפוך אותו לכוכב, נתקל אוונס במחזה לא נודע בשם "Would I lie to You?", שעוסק בשחקן מובטל שעובר לדראג כדי להשיג עבודה. אוונס שמר את הזכויות למחזה בחיקו מספר שנים, כאשר הוא נכשל כל פעם במטרה להפוך אותן להפקה אמיתית – זאת עד שהגיע לבמאי דיק ריצ'ארדס, שהתלהב והראה את הרעיון לחברו הטוב דסטין הופמן. הופמן, שרצה שליטה מוחלטת בפרויקט, העביר את אוונס לתפקיד המפיק בלבד, הפסיק את החיפושים אחר שחקן אחר לתפקיד הראשי (פיטר סלרס ומייקל קיין היו, בין היתר, מועמדים פוטנציאליים; לשניהם ניסיון עם גילום דמויות מהמגדר השני), ראה מספר במאים הולכים ובאים (ריצ'רדס, שהתפטר לאחר "חילוקי דעות מקצועיים"; האל אשבי הנודע, שנאלץ לוותר בשל התחייבותו לסרט אחר; ולבסוף, סידני פולאק), ערך מחקר מקיף (מצפייה ב"כלוב הציפורים" המקורי מספר פעמים ועד ביקורים חוזרים ונשנים בסט אופרת הסבון המתמשכת "General Hospital") והביא את הפרויקט לקבל "אור ירוק" בראשית שנות ה-80. השתלטנות של הופמן השתלמה. "אם הייתי יכול להתהלך לי ברחובות ניו יורק ולא לקבל מבטים של 'מי זה הפריק הזה?', לא הייתי עושה את הסרט", אמר הופמן לימים, "אמרתי לעצמי שאם לא אוכל להיות אישה יפה יותר מכך, אז שלפחות אהיה מעניינת. הבנתי שאם הייתי פוגש באותה אישה מעניינת במסיבה, לא הייתי מדבר איתה, כי היא איננה יפה".

ואכן, בין הומור ציני זה לאחר (ולא חסר כאן – הודות, בין היתר, לעריכת התסריט של הבמאית והקומיקאית המצוינת איליין מיי), "טוטסי" לא רק מותח את הגבולות המגדריים באופן חיצוני, באהבות להט"ביות מרומזות ("דורותי" ומחזריה וחיבתה לג'ולי) או בשאלות מהותיות (מנורמות שמרניות של חיזורים ועד פערי שכר בין המינים), אלא לרוב פיזית – כשהוא מציב את דורסי בחייה האמיתיים המודרניים: היאבקות על מקומך בחברה, ניסיון להוכיח את עצמך והפחד להיכשל בגלל עפעף לא במקום והאיום שתמיד שם, אך אין לך לדעת מתי הוא יגיע. כך, דורסי נאלץ לשמוע כל הזמן כינויי "חיבה" מעליבים מהקולגות הגבריות שלו, להתדיין על למה אישה צריכה גבר חזק בחייה ולא זכויות משלה ולבסוף, כמעט לעבור אונס. "למדתי לאהוב אישה הרבה יותר כאישה מאשר שאי פעם יכולתי כגבר", אומר דורסי לקראת סיום הסרט.

פולאק יודע לא רק לשחק בין תמות רציניות לסאטירה אמיתית, אלא ללהק שחקנים שאנו מכירים על המסך (אך גם מחוצה לו) כגברים נוקשים וארכאים – במקרה של דבני קולמן ("9 עד 5") – או גברים שבורים מבפנים שמשליכים את צרותיהם על נשים (הופמן ב"קרמר נגד קרמר", "הבוגר" וכו') – לתפקידים שמקצינים את המאפיינים הללו, ובכך להראות לנו כמה מגוחך כל הסיפור; במילים אחרות - הגדרות גבריות הן שרירותיות לגמרי, והגיע הזמן לשנותם.

[*]

ראוי להזכיר את "טוטסי" לא רק כסרט אקטיביסטי למען שוויון בין המינים, אלא מקפצה לשני שחקנים בתחילת דרכם שיזכו לתהילה אמיתית בשנים שלאחר מכן – ביל מאריי, שכבר אז היה כוכב לשעבר של "SNL" וגונב כל סצנה קצרה שהוא נמצא כאן כשותפו של מייקל; וג'ינה דיוויס, שמופיעה כאן כשחקנית מינורית באופרת הסבון בתפקידה הקולנועי הראשון ותגרוף תוך כמה שנים את פרס האוסקר.

"קשה להיות אישה בשנות ה-80", אומרת ג'ולי לדורותי ברגע מסוים; "נכון מאוד", עונה לה האחרת מתחת למעטה המייק-אפ הכבד והפאה. "טוטסי" אכן קלט את רוח התקופה – רוחות השינוי והחתירה כנגד הממסד שליוו את שנות ה-70 התחלפו בקונפורמיזם בעשור שלאחר מכן – אך למרות כל הזמן שעבר, המצב המגדרי אינו שונה כל כך היום. העולם עדיין זקוק לטוטסי משלו.