Seret מהעבר: 20 שנה לאבודים בטוקיו

גילוי נאות: שורות אלו נכתבות מאוסקה שביפן, וכמו גיבורי הסרט שבו אנו עומדים לעסוק, גם אני חוויתי בשלושת השבועות שאני כאן בלבול, דיסאוריינטציה וגם בדידות במדינה כה שונה מכל מה שאני מכיר. כללי הנימוס הכנים, הטקסיות הרדיקלית, המחסור באינדיבידואליות לצד השקט, הרוגע היחסי בו הכל מתנהל כאן (מתורים ועד פקקים), הנופים ותחושת ה"זן" שמקוננת בך מותירים עליך את רשמיך, בייחוד כשהגעת עם מטען רגשי מבית.

את אותן רגשות בדיוק חוותה צעירה אמריקאית בשם סופיה קופולה, שנשרה מהקולג' והחלה למצוא עצמה בעבודות צילום ודוגמנות בטוקיו. שנים לאחר מכן, כששכנה בבניין שינג'וקו פארק בעיר, בעודה מקדמת את סרט הביכורים שלה, "חמש ילדות יפות" ("The Virgin Suicides"), כונן בראשה רעיון ל"מלנכוליה רומנטית" בין שני זרים על רקע אורות הניאון והבדידות של טוקיו. מכאן צמחו לא רק קריירות חדשות לקופולה ולכוכבתה סקרלט ג'והנסון וקריירה שנייה לביל מאריי, אלא גם יצירה שמגדירה עדיין סינפילים צעירים רבים ומוכיחה שגם ללא עלילה מסודרת ותקציב רב, אפשר ליצור קלאסיקה מודרנית. במלאות 20 שנה לצאת "אבודים בטוקיו" ("Lost In Translation"), חזרנו לראות מה הפך את דרמת האינדי הקטנה הזו לכה אייקונית.

בוב האריס (מאריי) הוא כוכב הוליוודי בשלהי ימי הזוהר שלו, שמגיע לטוקיו לצלם מספר פרסומות למותג הוויסקי המקומי "סאנטורי", ובעיקר בניסיון לעכל את הבעיות בנישואיו בני ה-25 שנים. שרלוט (ג'והנסון), בוגרת ייל מתוחכמת וצעירה, מלווה את בעלה הטרי, צלם מפורסמים, לעבודה בבירה היפנית. בוב ושרלוט נעים באינרציה ובחוסר נוחות אל הבר במלון, ומכירים זה את זה. מכאן, ימצאו השניים את העיר המנוכרת ומערכת היחסים הספק אפלטונית, ספק רומנטית לכרוכים זה בזה.

זהו, בערך, התמצות הכי אפשרי ל"אבודים בטוקיו" - סרט, שכמו שמו המקורי (והעדיף), מאבד את הקשר לרצף או לתקשורת ומוצא עצמו ברגעים קטנים של חיבור, אלו שייראו לנו חסרי חשיבות כלפי חוץ. כפי שבוב מוצא עצמו "נאבד" בתרגום של מתרגמו למפרסמים היפנים, שרלוט מוצאת עצמה חסרת יכולת לתקשר עם בעל שמרוכז בעולם מתוקשר וכה מנוגד לשלה. הנחמה היחידה של בוב ושרלוט היא הבדידות המשותפת שלהם, שמתאימה ככפפה ליד לעיר הגדולה ולחברה היפנית ככלל.

נדמה שאותה בדידות משותפת הייתה הגורם המרכזי שהנחה את כתיבתה של קופולה, מה שהוביל אותה ליצור את התסריט כאוסף של זכרונות מחוויותיה בעיר ולא כחוויה ליניארית. לאחר שאחיה רומן קיבל על עצמו את מטלת המסגור, טסה קופולה חזרה לטוקיו, במטרה לתעד כל מה שיכלה כעוד אמצעי לפיתוח היצירה. במהרה, עוד דימויים מחייה שלה ומהתרבות הפופולרית החלו לחדור לסיפור: צרותיה במערכת היחסים עם בעלה הקולנוען ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ'"; באותה שנה שיצא "אבודים בטוקיו", התגרשו השניים); פער הגילאים בין לורן באקול להמפרי בוגרט בסרטי הפילם-נואר שעשו יחדיו בשנות ה-40 ונקודות המבט השונות על החיים שפער שכזה יכול לספק; ותמונתו החוזרת ונשנית במוחה של היוצרת של ביל מאריי לבוש בקימונו. למרות שקופולה הייתה נחושה לעשות סרט עם האחרון, מאריי עצמו - האיש בעל מוניטין הליהוק הבעייתי ביותר בהוליווד (למאריי אין סוכן, ולנסות להבטיח את השתתפותו בסרט מסוים זה בגדר נס) - לא עשה חיים קלים ליוצרת. לאחר חודשים רבים של מיילים ומכתבים בתחנונים לשחקן לקרוא את התסריט, קופולה השיגה סוף כל סוף לאחר שנה של ניסיון את הפגישה המיוחלת עם מאריי, בזכות שכנוע פרסונלי מצד חברם המשותף, התסריטאי מיץ' גלייזר - שנהג להתקשר למאריי ולהפציר בו לקרוא את התסריט, מבלי לספק תשובה מדוע, עד שהשחקן "נכנע". מאריי קיבל בשמחה רבה את התפקיד, כשהוא מציין כי "היא בילתה כל כך הרבה זמן בניסיונות להפוך אותי להיות הדמות. לא חשבתי שאני יכול לאכזב אותה" - אך לא חתם על הסכם העסקה, וקופולה המסכנה נאלצה לקחת את מילתו (מתודה ידועה של מאריי) שיגיע לסט הצילומים כשההפקה תתחיל.

כך, החרדה הקיומית שניצבה בפניה של קופולה הובילה אותה לממן לא מעט מהפקת הסרט מכיסה הפרטי (מיליון דולר לפחות) - לצד חברות הפקה יפניות וצרפתיות קטנות, בידיעה שאף חברה אמריקאית גדולה לא תסכים לממן את הפרויקט בכזה חוסר ודאות. לבסוף, נבואתו של חברה הטוב ושותפו הנוכח ביותר של מאריי ליצירה במילניום הנוכחי, ווס אנדרסון, כי השחקן "יגיע אם אמר שיעשה זאת" התבררה כנכונה, וקופולה נקטה שיטת "סרט נע" בכל הנוגע לצילומים, כשניידות, זריזות ואלתור מנחים אותה - מה שהוביל אותה לסיים את הצילומים ב-27 ימים בלבד.

ג'והנסון, לעומת זאת, הייתה קלה הרבה יותר לגיוס בעבור קופולה מאשר שותפה לסרט: הבמאית זכרה לחיוב את ג'והנסון בת ה-17 - דאז ילדת פלא - כ-"ילדה חמודה עם קול מחוספס" מהסרט "מני ולו" (1996), אך לא הייתה בטוחה אם תצליח להתמודד עם נושא בוגר שכזה בגיל כה צעיר. לבסוף, הבינה קופולה כי ג'והנסון תהיה מסוגלת בין כה וכה לשחק אישה בוגרת ממנה בגלל הבגרות המנטלית שלה, והציעה לשחקנית את התפקיד ללא אודישן; ג'והנסון הסכימה על המקום.

במרוצת השנים, מאריי הפך את הציניות הנונשלנטיות שלו לאפתיות דרמטית בשלל סרטי דרמה-קומיים במהלך שני העשורים האחרונים (סרטיו של ווס אנדרסון, "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש ושיתוף פעולה נוסף וחדש יותר עם קופולה - "On the Rocks"); ג'והנסון הפכה מילדה-אישה לשם דבר הן בסרטי עונת הפרסים והן בלהיטיה הגדולים של הוליווד בסרטי מארוול; ואילו קופולה נותרת אחת מהבמאיות המשפיעות ביותר שיצאו מגל הבמאים העצמאיים של 25 השנים האחרונות - יחידה בים גברי למדי (רק השבוע היא חנכה את סרטה החדש, "פרסיליה", בפסטיבל ונציה) ומזמן לא "הבת של...";

חוקרי הקולנוע עדיין מתחבטים בשאלת ההשפעה על סצנת הפתיחה של הסרט (האם גבה של ג'והנסון למצלמה הוא מחווה לבריז'יט ברדו הערומה ב"הבוז" של גודאר או פשוט גב למצלמה?) ומה לחש מאריי באוזניה של שותפתו בסצנה האחרונה ("זה נשאר ביניהם", קבעה סופית קופולה לפני מספר שנים) - אך עדיין, מה שהופך את "אבודים בטוקיו" - על כל פריים ריק ומנוכר שלו ומוזיקת "Bedroom Pop" שמתגנבת באיטיות בו - לכה נגיש ואהוב בימינו, גם על ידי אלו שכלל לא נולדו בימים שקופולה התרוצצה ברחובות טוקיו, היא דיוק תחושת ה"לבד ביחד" שכה נוכחת עדיין. בעוד העולם הופך עוד ועוד זר וציני, גם אנחנו תמיד נוכל למצוא את היופי ב"אובדן בתרגום" של חיינו.