Seret מהעבר: עשור לרכבת הקרח

בונג ג'ון הו, הבמאי הדרום קוריאני המצליח, זכה בפרס האוסקר (וגם בדקל הזהב בפסטיבל קאן) לסרט הטוב ביותר על "פרזיטים" (2019), סאטירה אכזרית על פערים מעמדיים שהיה לסרט הראשון שלא בשפה האנגלית לזכות בפרס הגדול. ג'ון הו עוסק בסרטיו באכזריות ובקטנוניות של המין האנושי. גם הסרטים המוקדמים שלו, כמו "המארח" - פרודיה על סרטי מפלצות, עסקו בהרס הטבע שכולו מעשה ידי אדם. הסרטים שלו מצחיקים ואכזריים, מראים את הצד המכוער של הקיום האנושי, אך מציגים גם אחווה בין אנשים כדרך להתמודד עם העוול שתמיד נמצא שם.

שש שנים לפני "פרזיטים", יצא למסכים "רכבת הקרח" (2013), הסרט שהזניק אותו למעמד כוכב בינלאומי. במלאת עשר שנים לצאת הסרט המכונן הזה, שהוליד גם סדרת טלוויזיה שמשודרת בנטפליקס, אפשר להעריך שוב עד כמה האלגוריה המרהיבה, מרשימה ומטלטלת שלו על מלחמת מעמדות רלוונטית לימינו.

הסרט מתרחש בעתיד בו האנושות מנסה להתגבר על ההתחממות הגלובלית באמצעות החדרת גז לאוויר שנועד לקרר אותו. התוצאה היא אסון אקלימי ויצירת עידן קרח חדש שבו האנושות נכחדת כמעט לחלוטין. מיליארדר בעל חזון בשם וילפורד (אד האריס) אוסף את הניצולים על תיבת נוח מודרנית, "רכבת הקרח". על הרכבת מתנהל בזעיר אנפין הקיום האנושי המעמדי, שבו המעמדות הנמוכים בשולי הרכבת משרתים את המעמדות העליונים בקרונות הקדמיים. כמו בשיטת הקסטות ההודית, המעמדות קבועים ואינם ניתנים לשינוי.

הדת של ה"קטר הקדוש" שעל כולם לשרת היא העיקרון המארגן של המבנה הטוטליטרי הזה. לצדו של וילפורד, המיליארדר שנשאר סמוי מהעין ומנהל את הרכבת מרחוק, עומדת מייסון (טילדה סווינטון), שמאמינה בהיררכיה המעמדית האכזרית ומשמרת אותה בכל מחיר. אך כמו במקרים אחרים בהיסטוריה האנושית, המדוכאים קמים על המדכא והמרד יוצא לדרך. יושבי הקרונות האחוריים מובילים את המרד ובהם גיליאם (ג'ון הרט), זקן השבט והמנהיג הרוחני של יושבי ה"זנב" - הקרונות האחוריים של הרכבת - שמסתיר סוד לגבי יחסיו עם וילפורד, קרטיס (כריס אוונס) והבחור הצעיר שלצדו, אדגר (ג'יימי בל).

סיפור הסרט הוא למעשה מסעו של קרטיס מהקרונות האחוריים של הרכבת עד ל"מנוע הנצחי" שלה ולוילפורד, האלוהים של העולם הזה, שמחליט מי יחיה ומי ימות. המפגש בין קרטיס לוילפורד מביא לגילוי המניעים האמיתיים מאחורי המרד. האם גם כאן, היד הנעלמת של וילפורד שולטת בכל? "רכבת הקרח" מציב בפני הצופים דילמות מוסריות ובוחן שאלות המעסיקות את המין האנושי מאז ומתמיד: מהם המחירים שאנו משלמים על החיים בחברה מתפקדת? האם מותר לשלם בחיי אדם עבור ה"טוב הכללי"? האם הישרדות היא הערך העליון? מהו מחיר השמירה על ה"סדר הציבורי"? האם הפרעה לסדר הקיים היא חובה מוסרית? במהלך הסרט מתגלים עוד ועוד סודות אפלים, כמו המקור של המזון אותו אוכלים יושבי הרכבת. כך מתגלה גם הדרך שבה מפעיל וילפורד את המנוע הנצחי של הרכבת. המשל על האופן בו הקיום האנושי תלוי בניצול של האלמנטים החלשים ביותר בחברה מרכזי בסרט. בסופו, התקווה לגאולה של המין האנושי, שעסוק בהשמדה עצמית על כל צורותיה, טמון בדור הבא - בצמד ילדים שאולי יצליחו לבנות עולם חדש. לשם כך, עם זאת, יש להשמיד את העולם הישן.

"רכבת הקרח" הוא סרט מהפכני. לא רק במסר שלו, אלא גם בצורה שבה הוא מערב ז'אנרים שונים - מאימה, מדע בדיוני, מתח ועד קומדיה שחורה - ויוצר עולם סגור ושלם, מראה של העולם המסוכסך שכולנו חיים בו. למרות שהוא מתרחש כולו בחלל אחד, הוא דינמי ומלא תהפוכות עלילתיות ומרהיב ויזואלית. המסרים שלו על הדרך שבה החברה האנושית מתנהלת אינם קלים לעיכול. בונג ג'ון הו אינו חוסך מהצופים סצנות אלימות גרפיות במיוחד, כמו הסצנה הבלתי נשכחת של קטיעת יד כטקס ענישה פומבי למי שמעז לחרוג ממקומו ה"טבעי" בהיררכיה של הרכבת\העולם.

הנושא הזה ממשיך להדהד גם בסדרה המצליחה "סילו" מבית היוצר של אמזון פריים, שגם היא עוסקת במבנה היררכי של אנושות הלכודה במקום סגור תוך שכנוע שהחוץ הוא מלכודת מוות. גם ב"סילו", כמו ב"רכבת הקרח", הסיפור המכונן על העולם שבחוץ, שממנו מתגוננים היושבים "בפנים" עשוי להתגלות כעוד מיתוס שבעזרתו משכנעים אנשים להיות כנועים וקונפורמיסטים ולהאמין בסדר הקיים כסדר היחיד שיכול להתקיים. המרד, אם הוא מתרחש, עשוי גם הוא להתגלות כחלק ממערך הכוח, עוד תרגיל שהכוחות המנהלים את ה"רכבת"\ה"סילו"\העולם, משתמשים בו כדי למשטר את האוכלוסייה.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן