Seret מהעבר: עשור למלון גרנד בודפשט

סיפור בתוך סיפור (בתוך סיפור), שוטים סימטריים ומדויקים צבועים בצבעי פסטל עזים; דמויות אקסצנטריות מובילות את המצלמה לאורך הסט הציורי; לעיתים קרובות הן יהיו בגילומם של ביל מוריי, אוון ווילסון או ג'ייסון שוורצמן, ואם יש לנו מזל אולי גם טילדה סווינטון או אדריאן ברודי, ואז אין לנו ספק – זוהי יצירתו של ווס אנדרסון. התואר "אוטר" (מצרפתית: "מחבר") ניתן ליוצרים שאת 'חתימתם' הייחודית ניתן לזהות בכל סרטיהם. עם האסתטיקה האייקונית שעוטפת את סרטיו, אין ספק שווס אנדרסון הרוויח אותו ביושר.

הבמאי, שכיום הוא אחד מהשמות הגדולים ביותר בתעשייה, צילם את סרטו הראשון אי שם בימיו באוניברסיטה. זה היה סרט קצר בן 13 דקות בשם "פשיעות קטנות", שהוא כתב עם חברו לספסל הלימודים אוון ווילסון, וצילם איתו ועם אחיו לוק ווילסון (סרט זה היווה את מקפצתם הראשונה של האחים להצלחה). הסרט הקצר הסב את תשומת ליבם של כמה אנשים מובילים בתחום וזיכה את אנדרסון בתקציב להרחבתו לסרט באורך מלא. הוא אמנם לא זכה להפצה נרחבת במיוחד – אך היה הניצוץ שאפשר לו ליצור בהמשך סרטים בלתי נשכחים כמו "משפחת טננבאום" (2001), "מר שועל המהולל" (2009), "ממלכת אור הירח" (2012) ורבים אחרים.

אך מכל יצירות המופת – עומד בגאון מעל כולם בהצלחה הביקורתית והקופתית "מלון גרנד בודפשט". הסרט שזיכה את אנדרסון במועמדות הרביעית, החמישית והשישית שלו לאוסקר, בפרס גלובוס הזהב לסרט הקומי הטוב ביותר ולהכנסות של כ-175 מיליון דולר ברחבי העולם, הוא אחת היצירות הזכורות ביותר של הבמאי. עם עלילה נועזת מלאת רגש והומור, עיצוב וצילום ללא דופי, טכניקות מהפכניות ומשחק יוצא מן הכלל, אין זו שאלה מדוע. "מלון גרנד בודפשט" מצליח לאזן קומדיה וטרגדיה בסיפור רומנטי, נוסטלגי, דרמטי, מרהיב ומחריד. במרכזו שתי דמויות עיקריות – שוער נערץ בבית מלון בשם מסייה גוסטב, ובן חסותו – זירו מוסטפא, מהגר צעיר העובד תחתיו כנער לובי. המלון מנוהל ביד רמה על ידי גוסטב ששומר עליו מצוחצח ומתוקתק, אך השלווה מופרת כשיום אחד הוא מואשם ברצח של אחת מאורחות המלון העשירות איתן קיים קשר אינטימי.

בדומה לסרטים רבים אחרים של אנדרסון, הסרט נפתח הרחק מהעלילה המרכזית: הסצנה הראשונה מתרחשת בזמן לא מוגדר שככל הנראה מיצג את ההווה; אנו רואים סטודנטית בבית קברות ישן ניגשת לקברו של סופר מכובד, ובידה אוחזת בספרו: "מלון גרנד בודפשט". משם אנו מוזנקים אחורה ל-1985, שם הסופר עצמו מקריין לנו את הסיפור. אבל עדיין – לא מתחילתו, כי אם עשרות שנים אחריו – בשנות ה-60, כשהוא שומע אותו לראשונה מזירו מוסטפא עצמו, שכעת כאדם זקן ועשיר הוא הבעלים של המלון. כך לבסוף אנו מגיעים לסיפור המתרחש בשנות ה-30, כפי שמסופר מפיו של מוסטפא. המשחק עם התקופות השונות הוא אחד מהמהלכים המוצלחים בסרט ועל השימוש המהפכני של אנדרסון ביחסי גובה-רוחב שונים כדי ליישמו דובר רבות, אך הכלי המשמעותי ביותר שלו, כתמיד, הוא עיצוב ההפקה. בשנות ה-60 המלון הוא בעל צבעים עגומים ועיצוב מינימליסטי, בהשפעת הקומוניזם; בשנות ה-30, אותו בית מלון מוצג בשיא תפארתו, מרהיב ביופיו – עם ירידה מדוקדקת לפרטים בארכיטקטורה, ברהיטים, בקירות ובתלבושות של העובדים, שכולם רוויים בצבעים העזים האופייניים לבמאי. כשהעיצוב הכמעט מושלם משולב עם השוטים המוקפדים והסימטריים של אנדרסון, שורה בסרט נימה מרגיעה של יציבות וסדר, וכשהאיזון מופר – כמו בסצנות של בנה של הרוזנת (אדריאן ברודי) או הבריון שלו (ווילם דפו), אנו מעורערים ומבינים שמשהו אינו כשורה.

העיצוב הקיצוני אמנם נדמה דמיוני, אך דמיוניות זו היא מרכיב עיקרי בסרט שנותר עקבי ונאמן אליה. המלון, בהתאם לזה, אינו מבוסס על מקום אמיתי, כפי שהעיר והמדינה בהן מתרחשת העלילה – "לוץ" ו"רפובליקת זוברובקה", הינן מומצאות. אבל ההקבלות ברורות; בעיקר כשנכנס לסיפור צבא פשיסטי שמזכיר ברמז לא עדין במיוחד את הנאצים. הניגודיות הקיצונית בין ההקבלה למלחמת העולם השנייה לסצנות האופטימיות של הסרט היא הסיבה לכך שבתומו מצוין כמקור ההשראה לסיפור הסופר שטפן צוויג.

הסופר היהודי-אוסטרי, שהיה אולי השם הגדול ביותר בספרות בתקופתו, היה פציפיסט וא-פוליטי שלרוע מזלו חי באירופה בתקופותיה האפלות ביותר, ולא חי לראות אותה יוצאת מהן. את שברון ליבו מהמלחמות, הרוע והשנאה הוא מביע באוטוביוגרפיה שלו – "העולם של אתמול", אותה כתב במנוסתו מהנאצים, ושלח למוציאו לאור יום לפני שהתאבד עם אשתו בביתם בברזיל ב-1942. האוטוביוגרפיה של צוויג וכתביו האחרים לא מכילים את פרטי העלילה של "מלון גרנד בודפשט", אך אנדרסון טוען כי ההשראה לסיפור באה מהרוח הנוסטלגית של כתיבתו לתמונה האומנותית והתרבותית שצייר כאירופה של לפני המלחמה, ומתיאוריו שבורי הלב להרס העולם הזה החל ממלחמת העולם הראשונה.

ההשראה מכתביו של צוויג עיצבה גם את דמותו של מ. גוסטב, שללא ספק בעיניו של זירו הוא הדמות החשובה ביותר בסרט. לאורך הסרט גוסטב מחזק בדבקות את התרבות במלון, בעת שהמלחמה והמשטר הפשיסטי נותנים את אותותיהם במרחב שסביבם. לעיתים קרובות הוא מקריא פואמות, מתאר אומנות ברגש רב, הוא מתייחס לכל אדם סביבו בכבוד, גם כשאינו ראוי לכך, ומחנך את עובדיו לעשות כן. הוא אינו בן המעמד העליון, אך נוהג ככזה, ומצליח להטעות אותנו. כשהוא נוכח יש סדר, יציבות וסימטריה שהוא ניצב במרכזה (פשוטו כמשמעו). בעיניו של זירו הוא למעשה מרכז המלון – ואפילו המלון עצמו.

כשזירו מתאר את עברם הוא מתעקש להתמקד בדברים הטובים, למרות הטרגדיות הרבות – שגם אותן הוא עוטף בנימה קלילה והומוריסטית. ניתן לראות זאת בצורה מובהקת בסצנה האחרונה בסיפור, היחידה שמובדלת מפלטת הצבעים האופטימית ומוצגת בשחור-לבן, ובה מסופר על מותו של גוסטב. לאחר סיפור ארוך ועמוס בזיכרונות טובים, מותו מצטמצם לארבע מילים: "בסוף הם ירו בו", כי זה המקום שזירו מוכן להקדיש לזיכרון הזה. בסוף הסרט, בחילוף הדברים האחרון בין הסופר לבין זירו, הוא שואל אותו אם הוא שומר את המלון האבוד למען קשרו לעולם של גוסטב. זירו עונה כי לדעתו עולמו של גוסטב נעלם זמן רב לפני שהוא נכנס אליו, אך הוא בהחלט שימר את האשליה בחן מופלא. בהסתכלות אחורה על סיפורו של זירו, ניתן לראות כי כך בדיוק הוא היה בנוי: אשליה לעולם יפהפה שאינו קיים, משומרת בחן מופלא.

מכל מעלותיו של הסרט, האופטימיות בצל הטרגדיה היא אולי הדבר המופלא ביותר שהוא יצר, והסיבה שאנשים ימשיכו לראות אותו גם עשורים קדימה. בסוף הספר "העולם של אתמול" צוויג כתב: "כל צל הלא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים." כמו ספרו של צוויג, "מלון גרנד בודפשט" נגמר בנימה עצובה, אך לא חסרת תקווה. העצבות שהסרט ממחיש באה יד ביד עם האור שגוסטב שימר, האור שאלומה רועדת ממנו נשארה גם בחייו של זירו וגם בבית המלון המתפורר אותו אהב - ובסופו של דבר, הוא כל מה שמשנה. הכאב והסבל נותרו בעברו של זירו, כמו שהוא נותר בעברה של אירופה, ובשלנו, ולמרבה הצער, כעת, גם בהווה. למרות שצוויג ידע שהאור תמיד יחזור אחרי הצל, הוא לא היה מסוגל להמתין לו. גוסטב לעומתו, הצליח למצוא אותו בנוכחות הצל, והותיר אותו גם אחריו. אפשר רק לקוות שכולנו נצליח לעשות כמוהו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן