ריקי סטאניקי: ביקורת סרט

פיטר פארלי, הבמאי של "ריקי סטאניקי", זכה לתהילה בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, כשיצר יחד עם אחיו בובי קומדיות פרועות וולגריות במיוחד כמו "משתגעים על מרי" ו"טיפשים בלי הפסקה", סרטים המאופיינים בהומור נמוך במיוחד ובחוסר תקינות פוליטית בולטת. סצנת הרוכסן התקוע, אתם יודעים איפה, ב"משתגעים על מרי", היא דוגמה מצוינת לבוטות המאפיינת את יצירתם של האחים פארלי. סוג כזה של הומור עבד מצוין כנראה לפני יותר מ-20 שנה, אבל היום יש אקלים ציבורי אחר לגמרי. בעידן בו יש רגישות יתר לכל פגיעה ברגשותיהם של הצופים, נראה ש"ריקי סטאניקי" לא הספיק להתעדכן באג'נדה (ה-woke) החדשה, שהורסת בהרבה מקרים את ההומור בשל הרגישות הפוליטית המוגזמת שלה והשמירה על כללי PC דרקוניים, אך השחרור מכבלים אלו לא מציל את הסרטו החדש.

זהו סרט שהנחת היסוד שלו מופרכת למדי. הוא מתחיל ב-1999, כשחבורת ילדים מסתבכים בתעלול שבמהלכו הם כמעט מציתים בית. את האשמה הם מטילים על דמות דמיונית בשם ריקי סטאניקי. השוטרים שמוצאים את הבגד עם השם הזה עליו בזירת הפשע, לא מצליחים כמובן למצוא את האשם באף מקום. 25 שנים מאוחר יותר, שלושה מהגברים/ילדים נצחיים עדיין משתמשים בדמות המומצאת כדי להתחמק מבני ובנות זוגן ולצאת לבלות במשחקי בייסבול והימורים באטלנטיק סיטי.

מסתבר שבמהלך השנים שחלפו, שלושת החברים: דין (זאק אפרון), ג'ייטי (אנדרו סנטינו, "דייב" ) ו-ווס (ג'רמיין פאולר, "מגלה את אמריקה 2"), יצרו דמות שלמה כולל חשבונות ברשתות חברתיות וספר עב כרס אותו הם מכנים "תנ"ך" שמתאר את כל קורותיה של הדמות הבדיונית. "Bible" הוא גם מונח מתחום התסריטאות. כך, החברים הם סוג של תסריטאים שבונים דמות שסיפור חייה משלב את כל הקלישאות של סרטי העצמה אישית.

אפשר היה לעשות משהו מעניין יותר עם נושא הבדיון מול המציאות, אבל הסרט לא בדיוק מעמיק בנושא. במקום זאת, הוא עוסק שוב בגבר/ילד האמריקאי שאינו באמת מתבגר לעולם. זוהי דמות מפתח בקולנוע האמריקאי ויש לה התגלמויות רבות. הסרט "בתול בן 40", למשל, הפך את הדמות הזאת למורכבת והתעלה מעבר להומור ה"נמוך" שלו, ותיאר את השלבים בהפיכת הילד המגודל לגבר אוהב, אחראי ושלם. "ריקי סטאניקי", לעומתו, לא מתעלה מעבר לבדיחות ההפרשות הילדותיות שלו. הפיקציה של ריקי סטאניקי כמובן מתפוצצת לחברים בפרצוף, כמו פצצת הסירחון שפוצצו כשהיו ילדים בסצנת הפתיחה. נוצר מצב שבו הם צריכים להביא את החבר הדמיוני לטקס הברית של התינוק של אחד החברים. מה יעשו? יספרו סוף סוף את האמת? כמובן שלא. במקום, הם מגייסים את רוד (ג'ון סינה, "פיסמייקר"), שחקן כושל ושיכור שפגשו במקרה על הבר באטלנטיק סיטי. לרוד יש מופע שירי אוננות שבו סינה המגודל והשרירי, מתאבק בעברו, שר שירי אוננות כזמרים שונים ביניהם גם בריטני ספירס בתלבושת האייקונית שלה כתלמידת בית ספר. הקטעים הקצרים מתוך ההופעה ההזויה הזאת די מצחיקים, בעיקר בזכות כשרונו הקומי של סינה. אבל הסרט מסתבך במהלך כמעט שעתיים עם עלילותיו של ריקי סטאניקי. מסתבר שרוד למד את התפקיד יותר מדי טוב, וממש מאמין שהוא הדמות. שורת אירועים הזויים במיוחד, כולל סצנת ברית מילה שבה מוכחת שוב האובססיה של היוצר לאברי מין גבריים, ממשיכה לאורך כמעט שעתיים, עד לפתרון הסכריני מעט, שלא מתאים לרוח הוולגרית של הסרט.

מכיוון שאנחנו בכל זאת ב-2024 ולא סוף שנות ה-90 ,ווס, אחד החברים, הוא גבר שחור גיי. הוא אמנם סטלן, בטלן, ועסוק בכתיבת ספר ילדים מופרך, בעוד ששני חבריו הלבנים הם בנקאים מצליחים, אבל ניחא. האם זה אומר שאין בסרט בדיחות הומופוביות? בוודאי שיש ודי הרבה מהן. גם דין, מנהיג החבורה, נשוי לאישה אפרו-אמריקנית יפהפייה ומושלמת, ברוח הזמן, אך מתנגד לרצונה בילדים. מסתבר שעבר ילדות עשוקה ולכן הוא חרד מלהפוך לאבא. ובכן, זה לא ממש משכנע.

בסופו של דבר, נראה שיש כאן החמצה של פוטנציאל קומי ודרמטי. הרי נושא הגבריות במשבר שמציג הסרט מעניין, ובעיקר כשהוא נקשר גם לנושא המתחזים והזהות הדיגיטלית, שנדמה שאפשר לייצר כיום בקלות רבה ולעבוד על כולם כל הזמן. הסרט בוחר בדרך הקלה ומבזבז שחקנים מוכשרים ונושאים מאתגרים על דחקה וולגרית לחבר'ה.

הסרט "ריקי סטאניקי" זמין לצפייה באמזון פריים וידאו. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן