לגימה של אהבה: ביקורת סרט נטפליקס

״לגימה של אהבה״, קומדיית הנטפליקס החדשה שעלתה בסוף השבוע האחרון, מגוללת את סיפורה של לולה (ויקטוריה ג'סטיס), מנהלת לקוחות בחברת יין מצליחה בלוס אנג'לס. לולה השאפתנית עובדת בחברה במשך שנים, תחת בוס מתעמר (קרייג הורנר) ולוח זמנים עמוס וצפוף, בתקווה לקבל את משרת המנהלת האזורית לה היא כה משתוקקת. אך, לאחר שמסעדן מצליח מעלה בפניה רעיון מבריק שאמור לקדם אותה בגדול, הרעיון נגנב על ידי מי שחשבה שהייתה חברתה הטובה ביותר בעבודה.

לולה מתפטרת בו במקום, ומחליטה להקים חברת יין עצמאית. הלקוחה הראשונה עליה היא בונה, היא אותה מנהלת יקב (סמנתה קיין) שאותה הקולגה שלה מנסה לגנוב, ולכן היא טסה לאוסטרליה, על מנת להקדים את הפנייה אליה ולסגור איתה בהקדם. המשימה מתגלה יותר קשה מאשר ציפתה, כאשר עליה לעבוד בחוות כבשים תחת טיפוס מחוספס בשם מקס (אדם דמוס), על מנת להוכיח את כוח הרצון שלה.

רוב הקומדיות הרומנטיות של נטפליקס, אחד הז'אנרים הכי חלשים שלה למרות תפוקה גבוהה מאוד, לא מצליחות להתרומם מעבר לנוסחתיות הבנאלית של הכתיבה שלהן. אז כשהציפיות נמוכות מלכתחילה, אפשר להפתיע לטובה, ו״לגימה של אהבה״ מצליח לעשות זאת. סטיוארט מקדונלד, הכותב והבמאי שאחראי לסדרות כמו ״האקסית המטורפת״ ו״שחורכזה״, ביים את הסרט בצורה קלילה וזורמת. מקדונלד מאפשר לסרט לא לקחת את עצמו ברצינות יתרה, ונותן לו את תחושת האסקפיזם הטהור שמאפיינת קומדיות רומנטיות פופולריות. הכתיבה שטחית אמנם, אבל כאשר מתייחסים לסרט כאל בידור זול, אפשר אפילו ליהנות מכך.

[*]

על רקע הנופים המהממים של קווינסלנד, אוסטרליה, הצילום הרחב מעניק רקע חולמני למתרחש בסרט, ומהווה ניגוד לחייה של לולה בקליפורניה. הלוקיישן הירוק והמרחב הפתוח מחזירים את לולה לקרקע לאחר שנים של עבודה משרדית מייגעת ולחוצה. המאפיין המרענן בסרט הוא שבניגוד לרוב הסרטים שמשתמשים ב״חזרה לטבע״ כזרז עבור שינוי בדמות הראשית, כאן השינוי נעשה בצורה טבעית וריאליסטית יותר. לולה אינה ״תיירת״ שחווה את הטבע בצורה מרוחקת, אלא משתלבת בתוך הנוף, מלכלכת ידיים, יוצרת קשרים עם עובדי החווה ונכנסת לעומק של החוויה. קל יותר להאמין לאותנטיות של החוויות שהיא עוברת במהלך הסרט כאשר לסביבה שלה יש חלק משמעותי בעלילת הסרט, והיא לא מהווה לוקיישן יפה אך חסר משמעות למתרחש בו. אלמנט נוסף שהסרט עושה בצורה טובה יחסית לקומדיות רומנטיות אחרות בנטפליקס, הוא הדרך בה מערכת היחסים מתפתחת לאורך הסרט בין מקס ללולה. הקשר שלהם לא נוצר במהירות באופן מעורר תמיהה. לאורך הסרט הם עובדים ביחד, מכירים אחד את השני ומשתפים על עברם. אין פה גישה של 'זבנג וגמרנו' במטרה לסמן וי על נקודות וחוויות שגבר ואישה צריכים לעבור יחד על מנת שיתאהבו אחד בשנייה. הדרך שהם עוברים היא באופן יחסי אורגנית ולא מעושה. כאשר מגיע הרגע שבו הם מתנשקים, זה מרגיש כמו הצעד הבא בקשר שלהם, לאחר חוויות משותפות והכרה אינטימית אחד של השנייה.

כעת למגרעות, ולצערי יש לא מעט מהן. בעוד ויקטוריה ג'סטיס משחקת בתפקיד הראשי בצורה חביבה ומלאת חיים, שאר הקאסט לא מספק תמיכה, עם תצוגות נפל והופעות רדודות. אדם דמוס, שמשחק את דמותו של מקס, אמנם עושה זאת בצורה סבירה כאשר הוא מציג את הצד הקשוח של הדמות, אך נופל בענק כאשר עליו להקרין תכונות יותר עדינות וניואנסים רגישים. דמותו של מקס, שלאורך הסרט מתרכך ונפתח בעקבות יחסיו על לולה והשיחות על עברו, לא מועברת כראוי עקב מוגבלות באופי המשחק של דמוס. סמנתה קיין, קרייג הורנר ולוסי דוראק (שמגלמת את אודורה, חברתה של לולה, שבגדה בה במהלך הסרט) משחקים בצורה המקשה מאוד על הצופים להאמין שמדובר בשחקנים מקצועיים. יש תחושה גדולה מאוד של חוסר עקביות ברמת המשחק בסרט, הפוגעת ברמת ההנאה ממנו.

בנוסף, הכתיבה בסרט רדודה מאוד וחסרת מעוף. הדמויות שטחיות ובנאליות מאוד, כאילו לקחו אותן מאינספור קומדיות אחרות. דמותו של מקס היא קלישאה מהלכת של הגבר הקשוח אך העדין עם עבר שלא מרבה לדבר עליו. הדמויות של החברות לחווה של לולה, כמו הייזל או סאם, הן פלקט ריק מתוכן של החברות-של-הדמות-הראשית, לא יותר מזה. להוציא את דמותה של לולה, כל דמות מהווה קלישאה ונועדה למלא תפקיד מסוים.

הדיאלוגים בסרט חלולים, לרוב ברמה כמעט מביכה. כאשר מקס מספר לה על אילן היוחסין שלו, היא שואלת ״אתה חושב שהתחברתי איתך בשביל הכסף?״ למרות שאין אפילו שמץ של רמז בין הדברים שהוא אמר לטענה הזו - זה נראה שהכותבים רצו להוציא קונפליקט מהסיטואציה, למרות שלא קיים אחד. ראויה לציון גם סצנת קטטת הבר, אחת מהסצנות המגוחכות שראיתי בזמן האחרון. יש זלזול גדול באינטליגנציה של הצופים מצד הכותבים, עם דיאלוגים שלא קרובים להישמע כמו אנשים אמיתיים, ודמויות ללא טיפת עומק אנושי. בסופו של דבר הסרט מבצע את עבודתו בכך שהוא מעביר את הזמן בצורה קלילה, ומספק איזושהי אתנחתא רומנטית ואסקפיזם טהור. יש לא מעט מעלות לסרט, גם אם המגרעות עולות עליהן.