הסדרות הטובות ביותר של 2022: מקומות 6-10

10. "זהו זה!" (עונה 5, כאן 11)

כן, אני יודע מה אתם חושבים – "מכל הסדרות שעלו השנה, כולל ישראליות, בחרת דווקא את העונה החמישית לחידוש שרץ שלוש שנים ברצף ומשודר במשבצת לא מחמיאה?". התשובה טמונה דווקא בשאלה – דווקא נפנוף היד לעבר "זהו זה!" נותן לה את האפשרות להיות בין הסאטירות החדות ביותר שראתה ישראל לאחרונה. מתחת לפני השטח, כשהמציאות מתעלה על כל סאטירה ו"ארץ נהדרת" אמנם משחיזה מערכונים אלו או אחרים אך מספקת תוצאה בינונית לרוב, חמשת הקומיקאים הוותיקים – גידי גוב, מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא ואבי קושניר- לא בוחלים באמצעים או בנושאים "בעייתיים".

מאבי מעוז מתייצב מול אלוהים ועד עומר בר-לב מבקש לחסל את "גל הטנור", "זהו זה!" לא חומלת על אף אחד בעודה ממשיכה להיות מסווגת כ"בידור חביב לגיל השלישי". אפילו אם נשים את האלמנט הסאטירי בצד, "זהו זה!" יודעת לספק את הסחורה – הומור נונסנס בצורתו האיכותית ביותר, הימנעות מהומור עדתי עבש וחידושים לשירים קלאסיים שמראים את האהבה של הצוות למדיום. לפעמים כדאי להקשיב למבוגרים.

9. "מון-נייט" (דיסני פלוס)

נדמה שמאז שנפרדה מגיבוריה הגדולים – איירון מן, קפטן אמריקה, האלמנה השחורה ועוד - ועברה לשלב חדש וסבוך, מארוול מתעסקת יותר בלתווך למעריציה ולעולם את התרחישים העליליתיים הנחוצים להכנה ל"נבל הגדול הבא" ופחות בלספק מה שרצתה מלכתחילה – בידור איכותי, חדשני ומאתגר; כך ת'ור נפל לתסריט לא אחיד, "מיס מארוול" ו"שי-האלק" להטרלות מיזוגניות וגזעניות והפנתר השחור לבינוניות.

עדיין, הרצון של מארוול לגיוס קולות ויוצרים חדשים משתלם מדי פעם, וזהו בדיוק סיפורו של "מון-נייט". מה שבקלות יכל היה להיות origin story קלישאתי, סטריאוטיפי ומגוחך, סיפורו של סטיבן גרנט, עובד מוזיאון בריטי בודד, והתמודדתו עם פיצול האישיות שלו (לדוגמה, זהותו השנייה – מארק ספקטור, מתנקש אמריקאי-יהודי) וכוחותיו האפלים (שנובעים מאל הירח המצרי, חונס'ו), הופך בידיהם של היוצר הראשי ג'רמי סלייטר ("אקדמיית המטרייה") והבמאים מוחמד דיאב והצמד "בנסון ומורהד" ("סינכרוניק") למעשייה שרחוקה מהתיאור "לכל המשפחה". מלאה בתצוגות משחק נהדרות (בהובלתם של אוסקר אייזיק, שמתגבר על מבטא אנגלי נוסח "מרי פופינס", ואית'ן הוק, שנהנה לשחרר מתוכו את דמות הפסיכופת המענה כפי שעשה ב"בלק-פון" השנה), עם נושאים של בעיות נפשיות, אובדנות ומוסר שמטופלים בעדינות לצד אסתטיקת אימה ופנטזיה, "מון נייט" מראה שכוחה של מארוול הוא בסיפוריה הספציפיים ולא בהכרח בהתקדמות הלאה.

8. "אנדור" (דיסני פלוס)

לא רק פרנצ'ייז אחד של דיסני התקשה לשמור השנה על אחידות איכותית, אלא גם היקום הוותיק של "מלחמת הכוכבים" דשדש מעט עם חזרתו לכוכבי העבר בובה פט ב-"הספר של בובה פט" ואובי וואן קנובי בסדרה באותו השם. לכן, ציפיות לא היו גבוהות מדי כש"אנדור", סדרת הפריקוול לפריקוול "רוג אחת", אודות עלילות המורד באימפריה קסיאן אנדור (דייגו לונה), עלתה לצפייה בדיסני פלוס. ואולי דווקא חוסר הציפייה עבד לטובת המותג שמושתת על ציפייה.

"אנדור" הפכה לסדרה המקורקעת, הקודרת והריאליסטית ביותר של "סטאר וורס" (שנייה אולי ל"המנדלוריאן" לרגעים), וזנחה הצידה את ההתעסקות הבלתי נפסקת של תוצרי הפרנצ'ייז בסאגת סקייווקר כדי להציג את הצדדים האלימים והבשרניים יותר של הגלקסיה. עם הנהגה מוצלחת של היוצר טוני גילרוי ("מייקל קלייטון") וקאסט עשיר (סטאלן סקארסגארד, פיונה שו, פורסט וויטקר ועוד), "אנדור" מצליחה להפיח משב רוח רענן בספינת חלל שוקעת.

7. "קליאו" (נטפליקס)

כשהשם נטפליקס עלה השנה לכותרות, הסדרות שלרוב הוזכרו היו "1899", "דברים מוזרים" (עונה 4) או "וונסדיי"; את השם "קליאו" לא שמעתם הרבה, וחבל. הסדרה הגרמנית בת 8 פרקים עוקבת אחר קליאו שטראוב (ילה האסה), מתנקשת מקצועית מטעם השטאזי שנשלחת ביום אחד בהיר ב-1987 למאסר ממושך. כשהיא יוצאת מהכלא שלוש שנים לאחר מכן, מצולקת נפשית ואחוזת יצר נקם, גרמניה שהכירה כבר המשיכה הלאה; החומה נפלה; השטאזי בפירוק מתקדם. אך את קליאו זה לא עוצר, ולא את פקח המשטרה הזוטר ממערב, סוון פצולד (דימיטרי שאד), ששם למטרה לתפוס אותה על פשע שביצעה בשלהי שנות ה-80.

מה שנדמה על פניו כדרמת מתח-אקשן רגילה מתעתעת במהרה בצופיה, ומג'נגלת ביעילות בין ז'אנרים שונים, משל הייתה סרט של טרנטינו (הדרך אותה, לדוגמה, "קרתגו" הישראלית מתקשה לצלוח כעת): פעם זהו אקשן, פעם קומדיה, פעם מתח פסיכולוגי ופעם ריגול. הקצב המהיר והתזזיתי של "קליאו" והדמויות הקריקטוריסטיות בה גורמים לנו לא רק לחשוב מחדש על קונספציות מוכרות בתרבות הפופולרית, אלא גם על איך "רע" ו"טוב" נקבעים בעינינו. "קליאו" חודשה בספטמבר לעונה שנייה, ואני כבר מחכה.

6. "רק רציחות בבניין" (עונה 2, דיסני פלוס)

לא קל ליצור עונה ראשונה טובה ובטח שלא קל ליצור עונה שנייה טובה, בדיוק שנה אחרי הקודמת. עוד יותר לא קל לעשות את שני אלו עם פורמט קבוע. העונה השנייה של "רק רציחות בבניין" היא דוגמה מוכחת (אחת מתוך שתיים ברשימה זו) איך דבר כזה דווקא כן יכול לקרות. בעולם שגדוש ביצירות "Whodunnit?" (תעלומות רצח) – מ"רצח כתוב היטב" ועד "תראו אותם רצים" – העונה הראשונה של "רק רציחות בבניין" הצליחה להבדיל את עצמה מאחרות בעזרת שילוב מנצח של מתח, קומדיה, ציניות ורגש.

העונה השנייה מצליחה להפוך למעניינת אף יותר לעיתים מקודמתה ולהשאיר את צופיה על קצה הכיסא. כתיבתם של סטיב מרטין, ג'ון הופמן ומרטין שורט הופכת לרפלקסיבית וחדה (אין סטריאוטיפ של הז'אנר שלא חוטף כאן) אך באותה מידה, רגשנית כלפי דמויותיה – אפילו כלפי אלו הנבזיות; מכתב אהבה לעיר ניו-יורק ובאותה נשימה מכתב תלונה חריף ובריחה לנמל התעופה הקרוב. הכימיה הלא-ברורה-מאליו בין הפודקאסטרים החובבים שורט, מרטין וסלינה גומז, שבעונה זו ניצבים כחשודים ברצח בעצמם, רק ממשיכה להתחזק בעונה השנייה, ויחד עם הופעות אורח מעולות (שאפו לשירלי מקליין) נדמה שלפחות נוסחה מסוימת פוצחה כאן.