בלונדינית: ביקורת סרט

קשה לחשוב איך לחדש ולהציג על המסך זווית של מרילין מונרו שטרם ראינו. הבמאי אנדרו דומיניק ("הורג אותם ברכות") מתיימר להגיע עם הבטחה להציג מרילין אמיתית, בוטה יותר וכנה יותר, כזו שלא חשבו להציג על המסך עד כה, על בסיס רומן משנת 2000 מאת ג'ויס קרול. אבל התוצאה? קולאז' מזלזל באורך של קרוב לשלוש שעות שנהנה להתענג על הסבל של כוכבת הוליוודית גדולה תוך רמיסה והתעלמות מוחלטת מהדברים שהפכו את מרילין לאחת הנשים האהובות שידע עולם הקולנוע.

באופן כללי עלילת הסרט שזמין לצפייה בנטפליקס מתארת את חייה של מונרו, או לפחות את החלקים שנבחרו כראויים מספיק להציג על המסך. מפולת של חוויות טראומטיות שכוללות בעיות עם אם שלוקה במחלות נפשיות, אב שלא נוכח בחייה, חברים עם מניעים נסתרים ותעשייה שרק רצתה לשאוב ממנה כל טיפת סקסיות שהיא רק יכלה למטרות בידוריות. אנו נקרעים ביחד עם הכוכבת בין שני העולמות הפנימיים שלה - נורמה ג'ין, שרוצה לחיות חיים פשוטים ונורמליים, לברוח מאור הזרקורים, לבין השם החדש שנבחר לה - מרילין מונרו, כוכבת בכל מחיר.

[*]

בעוד שחלק ידעו להצביע על ההשפעה הגדולה של מונרו על עולם הקולנוע ועל כמה שההופעות שלה על המסך הפכו את החיוך המסתורי והעיניים הפלרטטניות לאבן דרך בתרבות, ההוכחה האמיתית לעוצמה והחותם שהשאירה השחקנית הבלונדינית היא העובדה שבעיני רבים, מונרו היא אייקון תרבותי, כזה ששווה התלהבות ופסל שעווה במאדאם טוסו. השאלה מדוע הפכה לכזו הייתה צריכה להיות השאלה שמובילה את סרטו של הבמאי האוסטרלי, אך נדמה שהוא רק ניסה להעצים בסרט את האגו שלו כבמאי.

אני לא מצליחה להיזכר בפעם האחרונה בה יצאתי כה נסערת מסרט. זו מעין יריקה בפרצוף שלנו, של מונרו ושל אנה דה ארמס ("רצח כתוב היטב") שמגלמת אותה. במקום לתת כבוד לדמותה ומורשתה, דומיניק נתן מקום לדפוס החוזר של במאים שמפארים את עצמם במקום את הדמות, כשהם חוגגים על הסבל והעינויים כי זה כנראה מצטלם טוב יותר ומצריך פחות חשיבה קולנועית. מונרו מוצגת כאישה חלשה שמעולם לא הייתה לה בחירה בכל הנוגע לחייה, בובה על חוטים מא' ועד ת' כשבעצם בצורה עקיפה דומיניק לא מייחס לה את ההצלחה שלה. נעשה פה שימוש ציני, תוך התעלמות מוחלטת ממחלת האנדומטריוזיס ממנה סבלה, כדי להציג סצנות הפלה בניגוד לרצונה ושיח דמיוני עם עובר כדי לקדם אג'נדות פוליטיות. מונרו הפכה לבובת מין בשביל הקולנוע - אנדרו גורם לדה ארמס להסתובב בלי חולצה ללא מטרה (ולא תצליחו לקנות אותי בצידוק של "הוא רצה להנכיח כמה היא הייתה אלילת מין"). בשורה התחתונה הוא לא נתן לה מקום להביע דעה משל עצמה כי היא ככל הנראה תסתור את הוויז'ן הקולנועי שלו, שרחוק מאוד ממה שהיא הותירה אחריה.

אבל גם למונטאז' הפורנו הגרוע שיצר, יש כמה נקודות טובות לציון. אם עד לפני כמה שנים אנה דה ארמס הייתה צריכה לשנן משפטים באנגלית בשביל אודישן, שפה שלא ידעה ממנה מילה, כיום היא נכנסת לנעליים של אחת מהדמויות הגדולות ביותר ואולי אפילו סמל של אמריקה הגדולה. היא מחקה אותה באופן מושלם, מהמימיקה עד לקול ולטונציה. היא מדברת, הולכת, ממצמצת ומזיזה את האצבעות כמו כוכבת "חמים וטעים". הכוכבת הקובנית מסכנה, תמימה וכואבת יחד עם מונרו עד שהשתיים הופכות לאחת. יש בה עדינות וקסם שמזכירים את העיניים של מונרו והיא כנראה היחידה בסרט הזה שנותנת למנוחה את הכבוד הראוי לה.

הסרט מכעיס יותר משהוא גרוע, כי קולנועית הוא עטוף באסתטיקה מאוד נכונה לחזון הבמאי. השוטים, גם הבוטים מביניהם, יפים מאוד ובשילוב עם המוזיקה לוכדים את התקופה היטב. הארט ועבודת האיפור והשיער ראויים לציון. ייזקף לזכותו של הסרט גם האופן האפל בו הוא מציג את הנשיא קנדי ואת שחקן הבייסבול ג'ו דמג'יו. האווירה שומרת על עוצמה כאוטית, עוצמה שהיא אכן נכונה בחלקים מסוימים. למרות יתרונות אלה, בסיום הסרט, לאחר 166 דקות, יצאתי עם תחושת רחמים על מונרו בעקבות העוול הכפול שנעשה לה - בחיים ובסרט. זו לא התחושה שרציתי לצאת איתה. אנחנו לא מבינים את המניעים או את אופן קבלת ההחלטות שלה וכל מה שאנחנו נותרים איתו זה סרט שמסביר איך מונרו בכל פעם מחדש הפכה לקורבן בסיפור של עצמה.