אנחנו תיירים בעולם הזה, אני רוצה לעשות דברים שעושים אותי מאושר

הצפייה בסרט "אמריקה" בו הוא מככב מלווה את השחקן עופרי ביטרמן (33) בעצב, שכן אביו נפטר לפני מספר חודשים ובשיחותיו האחרונות איתו התעניין בסרט ומאוד חיכה לצפות בו - אך לא הספיק לעשות זאת. בנוסף לכך, הסרט שעוסק גם בעולם הקולינריה, מזכיר לו את אביו, ממנו קיבל את האהבה הגדול לאוכל. "זה מציף אותי קצת. עולם האוכל מזוהה עם אבא שלי. הוא תמיד היה מביא מעדנים ממקומות מיוחדים. הוא מאוד אהב אוכל". השבעה נפלה על טיסה שתכנן יחד עם אשתו הטרייה נועה, ולמרות ההתלבטות החליט לנסוע. "אמא שלי אמרה לי 'אנחנו תיירים בעולם הזה'. אני אמרתי לנועה שזה לא שיומיים-שלושה אחרי השבעה אני ארגיש כיף. זה ילווה אותי לכל החיים. אבל משהו בזה שהיא אמרה לי שאנחנו תיירים בעולם – זה נכון. אם לא עכשיו, אז מתי?", הוא מסביר.

ביטרמן הוא שחקן תיאטרון מוכר ומוערך ובוודאי תזהו את פניו מהסדרות "שעת נעילה", "בת אל הבתולה" ומסרט הקולנוע "ימים נוראים". אך בעיקר הוא מוכר מבמות תיאטרון הקאמרי עליהן הוא מופיע מדי ערב בשלוש השנים האחרונות בלא פחות מארבע הצגות במקביל ("החבדניקים", "לילה בפריז", "כימים אחדים, ו"פיטר פן").

(עופרי ביטרמן: צילום: אור דנון)

כבר בגיל 13 שיחק בלהקת "על הבמה" שבהרצליה. לאחר השחרור החל בלימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. בשנתו השלישית התחיל לגשת לאודישנים והתקבל לסדרה "כיפת ברזל" שבה שיחק לצד חבר ילדותו רועי ניק ("נורמלי"), חוויה שזכורה לו כמדהימה: "היה חיבור והרגשנו מאוד נוח בצילומים, זה היה כמו טירונות ביחד". הסדרה גם זיכתה אותו באשתו, נועה, שהתחילה איתו לאחר שצפתה בה. בזמן לימודיו סומן ככישרון גדול ולאחר מכן התברג לתאטרון בית ליסין ואף קטף את פרס השחקן המבטיח על הופעתו בהצגה "מלך הכלבים".

מאז הספיק לשחק בהצגות רבות עם תפקידים מאתגרים ומגוונים, אך בניגוד לטלוויזיה ולקולנוע בהם ניתנים פרסי הוקרה, בתיאטרון אין זאת כבר. "איך יכול להיות שאין שום דבר שנותן הוקרה לתיאטרון בארץ? יש פרסים על ספרות, יש על טלוויזיה, על סרטים – ואין על תיאטרון. ואני לא מדבר רק על שחקנים. מה עם בימוי? מה עם הצגות? זה לא הגיוני – בסוף אתה רוצה איזושהי הוקרה – משהו להגיד שאתה בכיוון. זו בושה. אבל אני מאמין שבסוף נצליח להניע את זה. אנחנו אחת המדינות עם הכי הרבה תיאטרון", הוא אומר בכעס.

אתה מזוהה עם תיאטרון אבל הגיחות לקולנוע פותחות אותך לציבור הרחב.

"מצד אחד כן, מצד שני ביום יום התיאטרון מנצח גם מבחינת החשיפה. אנשים חושבים שטלוויזיה מביאה אותך לקהל רב יותר, אבל בתיאטרון אנחנו מופיעים מול אלפי אנשים לא פחות מטלוויזיה. זה מדיום הרבה יותר כיפי, יש בו הרבה אדרנלין. צילומים זה דבר משעמם. מי שיגיד אחרת – אני מוריד בפניו את הכובע - אבל זו חוויה אחרת. לי יותר קשה". הסיבה לראיון בינינו היא עליית סרטו העלילתי השני והמדובר של הבמאי אופיר ראול גרייצר, "אמריקה", שסרטו הראשון, "האופה מברלין", זכה בשבחים רבים כולל פרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר. הסרט עוקב אחר אלי, מאמן שחייה בארה"ב שחוזר לארץ בעקבות מותו של אביו. בתקופת שהותו בארץ הוא נפגש עם חבר הילדות שלו, יותם, ארוסתו איריס ומשפחתו. שני חברי הילדות יוצאים לטיול נוסטלגי במעיין שיציף סודות ישנים ואחריו דברים לא יחזרו לקדמותם.

עופרי מגלם את יותם, אחד התפקידים הראשיים בסרט, אך הוא כמעט ולא היה חלק ממנו. הוא בורר את תפקידיו בקפידה וכששמע על אודישנים לסרט "אמריקה", חשש להגיע. "הייתי בקרוואן של האיפור בזמן צילומים לסדרה 'שעת נעילה' יחד עם מאור שווייצר, לי בירן וכולם קיבלו אודישן לתפקיד הזה. חשבתי שזה עוד סרט מיינסטרים ובסוף ייקחו את אחד השחקנים המוכרים, אז החלטתי שאני משחרר. אבל התחיל כזה באז בקרוואן על אופיר (ראול גרייצר - הבמאי) שבסוף החלטתי שאני הולך לאודישן", הוא נזכר.

על הבמאי הוא מרעיף מחמאות: "אופיר החזיר אותי לסוג של ילדות, שלא אכפת לי איך אני נראה על המסך. לא ביקשתי לראות איך יצאתי בפריים וסמכתי עליו במאה אחוז, הרגשתי הכי בנוח". בין ביטרמן לשני השחקנים הראשיים האחרים, מיכאל מושונוב ואושרת אינגדשט היה ניצוץ וחיבור מיידי עוד משלבי האודישן. "העבודה איתם הייתה נעימה והרגשנו שאנחנו יכולים לדבר אחד עם השני ולהעיר ולכוון", הוא אומר.

(ביטרמן ומיכאל מושונוב מתוך הסרט "אמריקה". צילום: עמרי אלוני)

בנוסף לעבודה בתיאטרון ולפרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים, פתח עופרי לפני כשנה יחד עם חבר הילדות, רועי ניק את קולנוע יפו, שמביא חוויית בילוי אחרת. הוא נותן מענה לצעירים לצפות בסרט באווירה ביתית, באולם שמתאים לכשלושים איש. עופרי מביא למקום את עולם המסעדנות, אותו הוא מכיר לאחר ששנים פרנס עצמו כמנהל משמרת במסעדות ורועי מביא את העולם האמנותי. "היה בינינו חיבור סוחף ובסוף זה מקדש משהו מאוד גדול מאיתנו ומנגיש את הקולנוע. רצינו שאנשים ירגישו בסלון שלהם ויוכלו לקנות יין, קוקטיילים ולתת במה ליוצרים ולסטודנטים שיש להם סרטים קצרים", הוא מסביר. זהו פורמט חדש ואין להם על מי להישען אבל מבחינתם הערך האמנותי מתעלה. "אנחנו הרבה פעמים מעגלים פינות כדי להרוויח את הפן התרבותי. בסוף שנינו – גם רועי וגם אני, הבסיס הכלכלי שלנו הוא משחק. אחר כך בא האקסטרה כי אתה לא כל היום בפרויקטים", הוא מוסיף.

ביטרמן מעוניין שיאתגרו אותו כמה שיותר ופחות ימשכו לאזור המוכר, הוא מאוד מרוצה מהתפקיד שהוא עושה בהצגה "החבד"ניקים" בקאמרי, בו הוא מגלם לראשונה בחור הומו: "תפקיד שמפרה אותי" ורואה בקאמרי בית שנותן לו חומרים מעניינים, נועזים ומגוונים. ברשתות החברתיות הוא כמעט ולא נמצא: "זו לא העבודה מבחינתי. אני יודע שיש כאלה שאומרים שזאת העבודה אבל זה מבזבז לי את הזמן, ומסיח את הדעת מהדברים האמתיים". בניגוד לחבריו הטובים רועי ניק וליהי קורנובסקי שמחלקים את זמנם בין הארץ לחו"ל, זה לא מדגדג לו: "אני רוצה לעשות דברים שעושים אותי מאושר ושאני מאמין בהם. אני במקום מדהים – אני משחק תפקיד ראשי בקאמרי. זה חלום. אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני אוהב ולא כי ככה מכתיבים, להפתיע את עצמי, לא לפחד משינויים ולא להלחיץ את עצמי מה יקרה מחר. אני רגוע יותר ככה".