Seret מהעבר: 50 שנה לאוכפים לוהטים

בואו נודה בזה, יש יצירות שרק מל ברוקס יכל להביא לעולם. כי אחרי שעושים סרט בו השיא הוא קטע מוזיקלי בשם "אביב להיטלר" ("המפיקים" משנת 1967) שום דבר כבר לא טאבו. 7 שנים לאחר מכן הוא ביים וכתב את "אוכפים לוהטים", פרודיית מערבונים פרועה עם סאטירה נוקבת על גזענות והומור כל כך שחור שבימינו היה טובע במבול של פוסטים ברשתות החברתיות. כן, ללא ספק סרט של מל ברוקס.

הרעיון לסיפור, שנקרא במקור "טקס X, על משקל מלקולם X, היה למעשה של אנדרו ברגמן. הוא תכנן להפיק את הסרט בעצמו עם ג'יימס ארל ג'ונס בתפקיד הראשי, אך הפרויקט לא יצא אל הפועל. ברוקס קנה את הזכויות ועמל במרץ על הכתיבה והבימוי. הוא ייעד את תפקיד שריף בארט לקומיקאי השחור האגדי ריצ'ארד פריור, אך האולפן סירב בשל היסטוריית מעצרים בשל שימוש בסמים. פריור נותר בפרויקט כחלק מצוות הכותבים תחת השלט 'בבקשה אל תכתבו תסריט מנומס' שברוקס תלה.

התפקיד הראשי הלך בסופו של דבר לקליבון ליטל שגילם את בארט, עובד מסילה שחור שממונה לשריף של עיירת רוק רידג' הלבנה במערב הפרוע של המאה ה-19. המינוי המפתיע הוא תוצאה של מזימה של הדלי למאר (הארווי קורמן), שמנסה להשתלט בכוח על אדמת העיירה. למאר משכנע את המושל הסתום (ברוקס עצמו) למנות שריף שכל כך ידחה את התושבים עד שהכאוס יותיר אותם פגיעים להשתלטות.

שריף בארט מתקבל בעיירה באקדחים שלופים ואיומים אך לוקח על עצמו את התפקיד, החלופה היא כמובן פגישה גורלית עם התליין. הוא אף מוצא לו את הסגן ג'ים (ג'ין וויילדר), אקדוחן מפורסם או לפחות כך היה. עם הכישורים של ג'ים והערמומיות הטבעית שלו מגן שריף בארט על תושבי העיירה, גם אם הם לא רוצים בו. לכל אורך "אוכפים לוהטים" בארט מתמודד עם הגזענות והסטריאוטיפים כלפיו באופן ספציפי וכלפי אנשים שחורים באופן כללי. מילת ה-N נרמזת ואף מתעופפת במלוא הדרה המחליא מספר פעמים במהלך הסיפור. למרות הכל, השריף תמיד יוצא כשידו על העליונה תודות לחוכמה שלו ו/או לטיפשות המדהימה של הגזענים הסובבים אותו.

הדוגמה הכי טובה היא המפגש הראשון של השריף עם תושבי העיירה. בעוד הם מתכוננים למלא אותו בעופרת, בארט שולף את האקדח ולוקח את עצמו כבן ערובה, מאיים ומתחנן על נפשו בשני קולות. התושבים מיד עוברים מאיומים לקריאות 'שמישהו יעזור למסכן'. מצחיק ומדגים את רמת ההיגיון בסרט, אבל גם מתמצת את היחס כלפי שחורים במובן מסוים. תושבי העיירה לא מוכנים לקבל שריף שחור בתור בעל סמכות, אבל אין להם בעיה לקבל אותו בתור פושע אלים או קורבן מבוהל כי זה מתאים להשקפת עולמם. בסופו של יום ברוקס קיבל את מה שביקש, תסריט ללא נימוסים או מעצורים אבל עם אמירה.

הסרט התקבל בביקורות מעורבות עם יציאתו לאקרנים בשנת 1974. המקטרגים קראו לו גס, סר טעם ומכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. אולם השנים הוכיחו כי "אוכפים לוהטים" הוא הרבה יותר מזה וכיום הוא נחשב לקלאסיקה קומית וסאטירית. הוא גם הפך לנער הפוסטר נגד רגישות יתר של הקהל כשהאמירה המקובלת היא 'אי אפשר היה להפיק את "אוכפים לוהטים" בימינו'. זה נכון אבל אולי לא מהסיבות שכולם חושבים.

גזענות, לצערנו, עדיין חלק מהמציאות בכל העולם וכך גם סאטירה. נכון, סרט כמו "אוכפים לוהטים" בוודאי היה זוכה לביקורות נוקבות רבות בימינו ואולי לא היה שובר קופות אבל הקהל ישנו. תוכניות כמו "איש משפחה" ו"סאות'פארק" החזיקו מעמד עשורים וההומור שלהן לא עדין, בלשון המעטה. אבל "אוכפים לוהטים" הוא יותר מסאטירה על גזענות, אלא גם אצבע משולשת ענקית למערבונים ידידותיים לכל המשפחה וכאלו לא עושים יותר.

תהיתם פעם למה סרטים וסדרות טלוויזיה אמריקאיות ישנות (לא כולם) נוטים להימנע מנושאים או קווי עלילה מסוימים כמו מין, סמים או גיבורים עם מוסר מפוקפק? זה לא שאנשים היו תמימים יותר פעם או שהסיפורים לא היו קיימים אלא שהצנזורה האמריקאית הייתה הרבה יותר נוקשה. קוד הייז לסרטים שלט בתעשייה משנות ה-20 ועד ה-60. עם עלייתה של הטלוויזיה הונהג קוד צנזורה עד 1976 בטענה שכל התוכניות צריכות להיות בטוחות לילדים. אם אי פעם ראיתם בני זוג בסרט ישנים במיטות נפרדות, לא מדובר במשהו שהיה נפוץ במציאות אלא תולדה של צנזורה. אנשים לא יכלו לחלוק מיטה על המסך ואם הייתה רק מיטה אחת אז לפחות רגל אחת הייתה צריכה להיות על הרצפה כדי שאנשים, חס וחלילה, לא יחשבו על סקס.

בסביבה כזו הז'אנר שפרח יותר מכל היה המערבון הידידותי לכל המשפחה כמו "המופע של רוי רוג'רס". שם הטובים תמיד מנצחים והרעים תמיד מפסידים. הקאובויים היו אנשי חוק מוסריים ומכובדים, הפושעים היו ביצים סרוחות שמקבלים מה שמגיע להם והעולם היה לבן באופן מחשיד. עכשיו תביטו בסביבה הזו מנקודת מבט של אדם שחור. פתאום האנשים לא כל כך מזמינים, הקאובויים לא כל כך מכובדים (וצריכים להרגיע עם השעועית) והרעים הם אלו שמנהלים את העסק. באופן פרדוקסלי "אוכפים לוהטים" מציאותי וסוריאליסטי יותר מכל מערבון שמאלצי. זה עולם עם גזענות, שחיתות, זנות, אפילו KKK מצד אחד ושריף שמביס פושעים כמו שבאגס באני מביס את אלמר פאד מן הצד השני. במערכה האחרונה פורץ כל הקאסט מהסט המלאכותי של המערבון ומתרוצץ ברחבי האולפנים. זה מוזר ואדיר.

הומור פרוע לבדו לא הפך את "אוכפים לוהטים" לקלאסיקה, הסרט מלא בהופעות קומיות נהדרות. קליבון ליטל לא ניצב לבדו, הוא מוקף בכמה משחקניו האהובים ביותר של מל ברוקס ובראשם ג'ין וויילדר הגדול עם כמה מהשורות המצחיקות ביותר בסרט ('הממזר הקטן ירה לי בתחת') וככל הנראה, מהירות על. הארווי קורמן עתיד לשתף פעולה עם ברוקס בעוד שלושה סרטים. מדלן קאן, אגדה קומית בפני עצמה, מביאה טאץ' נשי בתור לילי ואן שטופ, זונה עם מבטא גרמני כבד ונאמבר מוזיקלי שלם על העומס בעבודה שלה. הבמאי מל ברוקס מחליף תפקידים בין המושל האווילי לה פטומן וצ'יף אינדיאני דובר יידיש.

ברוקס, בן ה-97 כיום, בנה קריירה ארוכת שנים על צחוק מנושאים אפלים וכאובים כמו נאציזם ופשיזם. הפילוסופיה שלו כפי שהוא מנסח אותה היא "אם אתה יכול למוטט את האנשים הללו עם קומדיה, אין להם סיכוי". זו כל התורה מאחורי "אוכפים לוהטים". לא להסתיר, לא להמתיק ובשום פנים ואופן לא להצדיק, רק להראות כמה זה מגוחך וטיפשי. כמה גזענות וגזענים מגוחכים וטיפשים. צחוק הוא הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים להקשיב, ולעשות להם את היום על הדרך.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן