ללכוד אנושיות: הקולנוע של הירוקאזו קורה-אדה

ישנם יוצרי ויוצרות קולנוע השוזרים ללא מאמץ סיפורים ששובים את ליבנו ומוחנו. וישנו גם את הירוקאזו קורה-אדה, מספר סיפורים שלא רק לוכד את לבנו ומוחנו אלא גם מדגדג את עצמות הלחיים שלנו עם שילוב ייחודי שלו של הומור ונרטיבים אנושיים. יצירתו המפורסמת ביותר "המשפחה שלי", הראתה לי שאפשר ליצור סרט שבו אתה חושב, בוכה וצוחק, הכל בו זמנית ובבת אחת.

קורה-אדה נולד ב-6 ביוני 1962 בטוקיו, יפן, למשפחת דייגים קשת יום. הוא סיפר כי המשפחה שלו לא יכלה להרשות לעצמה את הבילוי שנחשב לזול ביותר ביפן - יציאה לקולנוע. במקום, הוא בילה את ילדותו מול הטלוויזיה, בצפייה בשידורים חוזרים של סרטי קולנוע אמריקאיים קלאסיים. זאת ביחד עם חובבת קולנוע נלהבת - אימו. אך האהבה שלו לסרטים מעט הפריעה לו בזמן היותו סטודנט לספרות באוניברסיטת וואסדה. "לא יכולתי לומר שאני סטודנט רציני. צפיתי ב-3-4 סרטים ביום בממוצע, ובערך באותה תקופה התחלתי להעריץ את עבודתו של במאי הקולנוע", כך סיפר.

אך מכיוון שהוא כל כך נהנה מהחופש במהלך ימי האוניברסיטה שלו, הוא נאלץ לחזור על שנתו האחרונה. "כשהייתי בשנה החמישית באוניברסיטה, הייתי עסוק בשיעורים, אבל גם חיפשתי עבודה במקביל", אמר. כך קורה-אדה מצא את עצמו עובד בחברת "TV Man Union" כעוזר במאי לסדרות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים. הבמאי סיפר כי העבודה בסביבה אגרסיבית של סרטים אלו השפיעה עליו ליצור אווירה רגועה ונינוחה יותר בסרטיו שלו.

קורה-אדה קיבל את ההזדמנות לביים סרט כאשר עבד על "שיעורים במעגל", סרטו הדוקומנטרי מ-1991, אשר עסק בבית ספר יסודי יפני שפוצח בתוכנית ניסיונית שממקדת את תכנית הלימודים סביב פרויקט אחד עצום: גידול עגל מגיל ההתבגרות לבגרות. הסרט זכה להצלחה כאשר התקבל לפסטיבל הסרטים בהונג-קונג ומשך את קורה-אדה לביים עוד סרטים דוקומנטריים.

המעבר של הבמאי לסרטים עלילתיים היה התקדמות טבעית. הוא מצא נחמה בסיפורים והבין שהמדיום הוויזואלי מאפשר לו לחקור את נבכי הרגשות האנושיים בדרכים שהמילה הכתובה לא ממש הצליחה לתפוס. בראיון ב-2013, הוא אמר: "נמשכתי לרעיון להחיות דמויות על המסך, לתת להן נשימה ועומק שהקוראים יוכלו לחוות חזותית". בכורת הבימוי שלו הגיעה ב-1995 עם הסרט "Maborosi", חקירה נוקבת של אובדן ואבל העוקבת אחרי אלמנה שמנסה להתגבר על מות בעלה. הסרט זכה לתהודה בקרב הקהל וזכה לשבחי הביקורת על הצילום עוצר הנשימה וסיפורו העדין. כפי שהשחקנית הראשית, מאקיקו אסומי, סיפרה: "העבודה עם קורה-אדה הייתה התגלות. יש לו את היכולת המדהימה הזו ללכוד את הרגשות הגולמיים של הדמויות שלו, כמו זבוב על הקיר". ההצלחה של סרטו הראשון עזרה במימון סרטו שני אשר נע בין קו הפנטזיה לדרמה. באחד מסרטיו היצירתיים ביותר, "אחרי החיים", קורה-אדה דמיין תחנת ביניים בין החיים למוות, שבה אדם שנפטר לאחרונה חייב לבחור זיכרון יחיד לקחת איתו אל החיים שלאחר המוות. תוך חקירת כוחם של זיכרונות ומשמעותם של קשרים אישיים, המגע העדין שלו מאפשר לדמויותיו להרהר במהות קיומן. הסרט היה לראשון שבו לקח הבמאי את ההחלטה לערוך בעצמו. הביקורות על "אחרי החיים" הזהירו את הבמאי שאורכו של הסרט הזה עוד יגרום להתעלמות מצד הפסטיבלים. הסרט אכן הוקרן בצפון ודרום אמריקה, כמו גם ברחבי אסיה, אך לא זכה לאותם שבחים כמו סרטו הקודם.

אך הדברים השתנו בשנת 2004 כאשר סרט אחד זיכה את הבמאי בתשומת לב בינלאומית. מבוסס על סיפור אמיתי, "איש אינו יודע" מתאר את ההתמודדויות של ארבעה ילדים שננטשו על ידי אמם. הסרט מוכיח שוב את יכולתו של קורה-אדה לתאר את החוסן והפגיעות של ילדים בעולם מאתגר, כפי שעשה בסרטיו הקודמים ויעשה באופן מופתי ב"סיפור משפחתי". השחקן יויה יאגירה, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופעתו המדהימה, אמר למגזין "וראייטי": "יש לו רגישות ייחודית המאפשרת לו ללכוד את האותנטיות של נקודת המבט של ילד. הסבלנות וההבנה שלו יוצרות סביבה שבה שחקנים יכולים לשקוע לחלוטין בתפקידיהם".

את קו ההצלחה המשיכו "האנה" מ-2006, סרט סמוראים לא רגיל אך נשכח (יחסית), וכשנתיים לאחר מכן, סרט הדרמה העדין "עדיין מתהלכים", אשר זיכה את קורה-אדה בתואר היוקרתי - יסוג'ירו אוזו המודרני. "בובה מתנפחת" מ-2009 זכה לביקורות פושרות, התעלמות מצד הפסטיבלים ותואר כ"מבולבל וארוך מדי". "המשאלה" מ-2011 סיפר על חלומם של שני אחים להתאחד אחרי שכל אחד עובר לגור בעיר אחרת עם אמו או אביו הגרושים. התסריט לסרט נכתב רק אחרי שהבמאי ליהק את שני השחקנים הראשיים כדי "שאוכל לקבל השראה מהרגשות, מהפתיחות ומהפגיעות של הילדים".

סרטו הנוקב והמרגש ביותר היה "סיפור משפחתי" מ-2013 בו קורה-אדה בחן את הקונספט של ביולוגיה אל מול גידול. הסרט הציג את סיפורן קורע הלב של שתי משפחות שמגלות שבניהן הוחלפו בלידתם. החמלה שהפגין קורה-אדה כלפי כל דמות אפשרה לקהל להזדהות עם המשפחות וכך גם לאתגר את הקונבנציות החברתיות הנובעת מן הקונספט של הורות. השחקן מסהארו פוקויאמה, שגילם את אחד האבות, סיפר כי הצילומים לוו בהרבה צחוק, ואווירה משפחתית מיוחדת. "היכולת של קורה-אדה ליצור אווירה של אמון ושיתוף פעולה היא יוצאת דופן. הוא מעריך את ההשקעה של השחקנים שלו, מטפח סביבה שבה היצירתיות משגשגת", סיפר.

עם ההצלחה של "סיפור משפחתי", זכה קורה-אדה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. הבמאי ריגש את העולם שוב כאשר עיבד סדרת מאנגה עתורת פרסים בשם "יומני אומימאצ'י" לכדי הסרט "אחותנו הקטנה". העלילה עוקבת אחר שלוש אחיות שמזמינות את אחותן למחצה המתבגרת לגור איתן. הסרט מחמם הלב הזה מציג את הכישרון שלו ללכוד את המורכבות של מערכות יחסים משפחתיות ואת הקשרים החורגים מקשר דם.

אבל יצירת המופת של קורה-אדה משנת 2018, "המשפחה שלי", היא שהזניקה אותו לאור הזרקורים. הסרט הפנט את הקהל עם הצגתו העדינה של משפחה ששורדת בשולי החברה. בראיון ל-IndieWire ב-2018, הבמאי הביע את הפתעתו מהצלחת הסרט, וקבע: "מעולם לא דמיינתי שסיפור על גניבה מחנות יכול להדהד כלפי כל כך הרבה אנשים. אולי לכולנו יש קצת גנב בתוכנו".

בהשראת עשרות סיפורים אותם חקר הבמאי, "המשפחה שלי" עוקב אחר משפחה קשת יום המאמצת לתוכה ילדה קטנה אותה מצאו לבדה בטוקיו. על אף העוני ולמרות שהיא נאלצת לבצע פשעים קטנים ביחד עם המשפחה, הילדה מקבלת בית חם ואוהב, שככל הנראה לא היה לה. אך דבר לא יכין את הילדה, את המשפחה, וגם לא את הצופים, לטוויסט מפתיע בעלילה שיחשוף את סודותיהם של בני המשפחה. חלק יעידו כי מדובר בסרט שמציג פעולה שרחוקה מלהיות מוסרית, חלק יעידו כי מדובר בסרט המציג עולם אכזרי שבו הפעולה שיוצאת מגדר החוק היא המוסרית ביותר.

"המשפחה שלי" זכה לביקורות נלהבות על הגישה ההומניסטית העמוקה והדמויות הפגומות להפליא. כפי שתיארה השחקנית סאקורה אנדו בראיון ל"גרדיאן" ב-2018 - "תשומת הלב של קורה-אדה לפרטים והיכולת שלו למצוא יופי ברגיל היא ללא מתחרים". בפסטיבל קאן של אותו שנה הוא כבר זכה בפרס דקל הזהב המרכזי. "נדהמנו לגמרי אחרי שראינו את 'המשפחה שלי'", נימקה יו"ר חבר השופטים, קייט בלאנשט, את בחירתה. בנאום הזכייה שלו, סיפר הבמאי ש"לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מופרדים מאנשים שאיתם אנחנו מסוכסכים ואני מרגיש שלסרטים יש את הכוח לחבר בינינו".