Seret מהעבר: עשור למי מפחד מהזאב הרע

עד לפני כעשור כשחשבנו על סרט אימה ישראלי לא עלו יותר מדי דוגמאות לראש, אולי לאור הסיבה שז'אנר האימה כמעט ולא תפס חלק בנוף הקולנוע הישראלי. רוב ההפקות הישראליות התעסקו יותר בקומדיות, במלחמות, ובסכסוך הישראלי – פלסטיני.

לאחר שנים של בצורת, בשנת 2010 הצמד נבות פפושדו ואהרון קשלס, סטודנט ומורה לקולנוע שהחליטו להגשים את חלומם יחד, הוציאו לאור את מה שנחשב בעיני רבים כסרט האימה הישראלי הראשון "כלבת" (למרות שכבר ב-1984 הבמאי דן וולמן הוציא את סרט האימה "חייל הלילה"). הסרט זכה לביקורות חיוביות ולתשומת לב רבה והיה לסרט הישראלי החמישי הנצפה ביותר בשנת 2011 כשהביא לקופות 33,000 צופים.

שלוש שנים לאחר מכן צמד הבמאים חזר עם סרטם השני, "מי מפחד מהזאב הרע", שבאופן אישי הוא הסרט הישראלי שהכי נהניתי ממנו. הסרט זכה להצלחה בארץ עם מעל 150 אלף צופים וגם בפסטיבלי ז'אנר ברחבי העולם וכך הפכו צמד הבמאים לפורצי ז'אנר האימה בישראל והראו לקהל המקומי שמותחן אימה מצמרר יכול לעבוד גם כאן.

"מי מפחד מהזאב הרע" עוקב אחר סיפורו של אב אבל המחפש נקמה עבור בתו שנאנסה ונרצחה, במהלך סדרת רציחות מזעזעות של ילדים. ליאור אשכנזי, דובל'ה גליקמן, צחי גראד ורותם קינן מלוהקים בתפקידים בראשיים ועושים עבודת משחק נהדרת בתפקידיהם, והכי חשוב מתמודדים היטב עם נרטיב של הסרט: כיצד על בני אדם להתמודד עם רצונותיהם האפלים לנקמה והמורכבות המוסרית של חיפוש אחר צדק.

פפושדו וקשלס לא המציאו את הגלגל, לא מדובר ברעיון מהפכני או חדש, אז מה בכל זאת היה בסרט שגרם לו להצליח כל כך? בשתי מילים: בניית הסיפור. הסרט פשוט ידע איך להעביר את הסיפור. בניית הדמויות והליהוק נעשו בצורה מצוינת והסרט הצליח להראות את האופי הישראלי שלו, להוסיף הומור שחור ולהנגיש את כל זה לצופים מבלי לאבד את הדרך. בניית הסיפור הצליחה להתבטא גם בנראות ובאווירה של הסרט. הבמאים נקטו בטכניקות שונות כדי ליצור אווירה מטרידה ומותחת. השימוש בתאורה נכונה ועבודת הצילום המהודקת של גיורא ביח הגבירו את המתח ואי הנוחות לאורך הסרט. המוזיקה המטרידה של חיים פרנק אילפמן בנתה את המתח שגרם לצופים לנוע בחוסר נעימות במושב ובו זמנית השאיר אותם דבוקים אליו.

הרעיון המרכזי של הסרט מתמודד עם סיטואציות סבוכות. הוא חוקר את הצד האפל של טבע האדם ואת השבריריות של המוסר. הוא מתעמק בשאלות של נקמה והקרבה, ומכניס אותנו, הצופים, לדילמות על מוסר וצדק. הסרט מצליח לטשטש את הגבולות בין הצד הטוב לרע ובין תפקידי הקורבן והפושע.

"מי מפחד מהזאב הרע" עשה רעש בארץ ובעולם, הוא היה מועמד ל-11 פרסי אופיר וזכה בחמישה מהם, זכה בפרס סאטורן לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס התסריט המצטיין בפסטיבל פנטזיה במונטריאול. קוונטין טרנטינו (אז עוד לא תושב ישראל) שהגדיר את הסרט כסרט הטוב ביותר שראה באותה השנה סייע להצלחתו וגרם לקהלים ברחבי העולם שמעולם לא צפו בסרט ישראלי לצפות בו.

ההשפעה הייתה רבה. הסרט עזר לבסס את נוכחותה של ישראל בנוף סרטי האימה העולמי כשאחריו הגיע גל סרטים כמו "בשר תותחים", "מורעלים", "מסווג חריג", "מקוללים" ועוד. צמד הבמאים הוכיחו כי ביכולתם ליצור סרט אימה מעורר מחשבה, מצמרר ומבדר בו זמנית, שלא מתבסס על תקציב ענק אלא פשוט על תסריט מצוין.

פפושדו וקשלס הראו כי תקציב נמוך אינו מהווה מכשול והקסם האמיתי הוא דווקא בסיפור. כך הם הצליחו להגיע לקהלים רבים ברחבי העולם, ואפילו להוליווד לאחר שדרכיהם האישיות והמקצועיות נפרדו בעקבות סכסוך שהתגלע בין השניים. פפושדו יצר את סרט האקשן טרנטינו סטייל "מילקשייק אבק שריפה" בכיכובן של קארן גילאן ולנה הידי. קשלס יצר סרט אישי יותר אך מדמם גם הוא "דרומית לגן עדן", מותחן פשע רומנטי בכיכובם של אוונג'לין לילי וג'ייסון סודייקיס. למרות הסרטים שיצרו מאז, במבחן הזמן גם היום 10 שנים לאחר צאתו הוא עדיין נחשב מבחינתי לסרטם הטוב ביותר.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן