צנזורה עצמית זה הדבר המסוכן ביותר לאנשי תרבות

הפגנות סוערות נגד הממשלה, רוטינה שנפסקת ברגע, איומים על פובליציסטים – זה לא התיאור של המציאות שלנו כעת, אלא של עלילת "טור פרידה", שעוסק בעיתונאי במשבר על רקע הכניסה לסגר הקורונה השני. לרגל עליית הסרט, שוחחנו עם הבמאי רוני ניניו ("כבודו", "עבודה ערבית", "היו לילות") על נבואות זעם, צנזורה, הפער בין יצירה טלוויזיונית לקולנועית ובעיקר – איך ממשיכים מכאן.

"טור פרידה" הוא סרט שנוצר בתקופה פוליטית מאוד סוערת. למעלה מ-3 שנים אחרי, המצב השתנה אך החמיר. מה תחושותיך כלפי הסרט כעת? מה התגובות שאתה מקבל מהצופים עד כה?

"עד כמה שהסרט היה רלוונטי בתקופה שהוא צולם, הוא באמת הפך כעת להיות סרט נבואי. דרך הסיפור המשפחתי, דרך סיפור של עיתונאי שהאדמה נפערת מתחת לרגליו - אדם שלא סומך על ראש ממשלתו וחבריה שינהלו את המגפה הזו, לצד ההרגשה המתמדת שכולם מונעים מאינטרסים אישיים – הוא עוזב את הבית והוא לא באמת מבין למה. עצם זה שכרמי מוקף ברעש ואיומים מהדהד את המשבר הגדול שהיינו בו דאז.

היום, יש בסרט מעין רמיזה על כך שהחיים הולכים לקראת אסון, אבדון, ובאופן הזה, ככל שהסיפור יותר משפחתי או אישי - כך אנחנו מזדהים יותר עם כרמי, עם אשתו. התגובות שאני מקבל מהצופים – ההקרנות מלאות עד אפס מקום – הן בעיקר המחשבה שהסרט צולם כעת, או יותר נפוץ, שהוא מדבר עליהם. בהקשר הזה, אני חושב שזה באמת לא רק עניין פוליטי, אלא יותר עניין של רעש ואימה, האסון החברתי-פוליטי הזה שתמיד מבצבץ בחיים שלנו".

(רוני ניניו. צילום: ישעיה פיינברג)

מי שיילך לבתי הקולנוע החודש יוכל לראות את דרור קרן בלא פחות משלושה סרטים ישראליים שיצאו כמעט בו זמנית בכיכובו "בית" שבו הוא זורח כראש ועד השכונה החרדי, מעין שליט שעל פיו יישק דבר ונוקט בשיטות שלא היו מביישות מאפיונרים ידועים לשמצה. ב"חדר משלו" של מתן יאיר הוא מגלם את רכז המשלחת לפולין וב"טור פרידה" הוא כבר בתפקיד הראשי ככרמי, עיתונאי תל אביבי, שנקרע בין חיי האהבה והמשפחה המתפוררת שלו, הדאגה לבתו שיוצאת להפגנת בלפור והניתוק שנכפה עליו מבנו האוטיסט. במקביל, הוא נחשף למסע שטנה תוקפני המתנהל נגדו בשל כתיבתו העיתונאית.

דרור קרן משמש בסרט גם כתסריטאי וגם כשחקן – איך הכל התחיל?

"הכל התחיל בתחושות אישיות מאוד קשות שלי לקראת הסגר השני, כשאני לא מבין את ההחלטות שמתקבלות, אלימות השוטרים בבלפור מפחידה אותי והייתה בעיקר תחושת חוסר אונים ופחד – גדולה יותר מהמגפה עצמה. הייתה לי סקיצה של הסיפור שרציתי לספר, וכשהתחלתי ללהק אותו דרור היה הראשון והאחרון שחשבתי עליו, בראש ובראשונה כי הוא שחקן נפלא ולא עבדתי איתו לפני. כשפניתי אליו, הוא אמר לי שהוא שמח כל כך מההזדמנות, כי הוא מרגיש בדיוק כמוני - התחושה הזו, האישית והחברתית, ששואלת איך להסתדר בתוך הכאוס הזה. מכאן, לשמחתי, דרור אמר שהוא ישמח להצטרף לכתיבה. היה ברור שהסרט - כקריאה מסוימת של המציאות, דרך פילטר אמנותי ופיוטי – צריך להצטלם עכשיו, כי הדברים קורים עכשיו, מה שיוצר אנרגיה מיוחדת מאוד על המסך.

כמי שמשלב לא פעם בין האישי לפוליטי-מדיני – חווית אי פעם צנזורה או הרגשת שיש סכמה מסוימת לגבי מה שנדרש מקולנוען ישראלי?

"אני לא יכול להגיד שחוויתי צנזורה מפורשת, אבל היו רמזים אליה כמה פעמים במהלך הקריירה שלי, בעיקר בתיאטרון. ביימתי בתיאטרון 'החאן' שתי הצגות שהיו להן היבט פוליטי-חברתי: 'יחזקאל', על פי רומן בתמונות של מיכאל קובנר, לו הייתה מערכת יחסים מעניינת עם אביו, אבא קובנר; בהצגה, שהיא סמי-אוטוביוגרפית, הקרע בין דמות הבן לדמות האב מתרחש על רקע האינתיפאדה הראשונה – האב חושב שכל אחת מהחלטות המדינה מוצדקות, כי אנו חייבים להתקיים כאן, ואילו הבן, שלחם באינתיפאדה, חושב שאנחנו מבצעים כמעט פשעי מלחמה. היו מי שמאוד לא אהבו את האלמנט הזה בהצגה וקיבלתי הרבה תגובות נאצה וביקורת ברשת ובתקשורת. מחזה אחר שביימתי, 'דוחקי הקץ' של מוטי לרנר, מדבר על השפעת הרבנים על נוער הגבעות וכל הנעשה שם בתקופות שונות - מהפרעות בערבים עד רצח רבין – ועצם העלאתו בתיאטרון עורר תגובות מאוד חריפות מצד מועצת העיר ירושלים, מבלי בכלל שצפו בו.

חוויתי בעברי לחץ חברתי לא קל אבל אני עדיין חושב שאנחנו צריכים לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו. אני חושב שבמקרה של הסרט הזה, הוא לחלוטין מביע יותר את הצד הפוליטי שרואה שהמקום הזה הולך לכיוון אבדון - אלא אם כן האנשים יקחו את המצב לידיים, בין היתר על ידי החלפת הממשלה המושחתת הזו - אך בראש ובראשונה הסיפור הזה הוא סיפור משפחתי, והצופים מזדהים עם זה מתוך המקום האישי; כליאת הדמויות במציאות הזו היא הדבר איתו אנו מזדהים. זה לא מניפסט פוליטי, אני מזמין כל קהל שאולי אפילו לא מזדהה פוליטית עם המסר לבוא ולהזדהות עם המסר האנושי".

הסרט מלווה באסתטיקת שחור-לבן ובצילום "Hand-held", לעיתים אגרסיבי. מתי ההחלטה הזו נכנסה להליך היצירה?

"זה היה ברור לי מבחינה אמנותית וקולנועית מלכתחילה: המצלמה הרועדת שמוחזקת ביד, הרבה קלוז-אפים – זה ביטוי לקלסטרופוביה שרוב הדמויות נמצאות בה בסרט, ובעיקר דרור, וכך אני נותן תחושה של רעש בלתי פוסק, שהכל לא יציב. לגבי השחור-לבן - זו גם הייתה החלטה שלי מהרגע הראשון עם הצלם עופר ינוב. השחור-לבן מהווה איזשהו פילטר, עיבוד אמנותי/פיוטי קולנועי מסוים לראיית המציאות. אנחנו לא מצלמים את החיים אחד לאחד, אלא דרך איזו פיוטיות שאולי תבליט דברים מסוימים בסיפור; צבעוניות, לעומת זאת, אומרת "ככה זה בחיים" ואנחנו מנסים להגיד דבר אחר: לתת את האינטרפטציה האישית שלנו למה שאנחנו חווים כסיפור מאוד אנושי".

את השנים האחרונות בילית ביצירה לטלוויזיה, אתה מרגיש הבדל בין עשייה טלוויזיונית לקולנועית? איפה אתה מרגיש יותר בבית?

"לא, אני לא בהכרח מרגיש הבדל – אני עושה גם טלוויזיה, גם קולנוע, גם תיאטרון; אני מרגיש בבית בכל תחום שאני עובד בו, אבל השאלה היא בעיקר לאיזה מדיום הסיפור מושך. הפריחה בדרמה הטלוויזיונית מאפשרת לנו לספר דרמה ארוכה יותר: 6-7 שעות במצטבר, כמו איזה רומן גדול; יש סיפורים שמלווים את עצמם יותר למקום הזה. מהצד השני, יש את הסיפורים הממוקדים יותר, שמלווים את עצמם יותר לפיצ'ר.

עוד עניין הוא המסך הגדול, שלצערי הייחודיות שלו הולכת ונעלמת, אבל עדיין עבורי, לסרט יש איזה הוד של המסך הגדול, איזו יראה מסוימת שצריך להתייחס אליה, אני חושב שהמעברים אצלי ממדיום למדיום בעיקר מעשירים אותי. אם כבר "כבודו" – זו באמת סדרה שמצליחה בכל העולם, ואנחנו רואים את זה בעיבודים בארה"ב עם בריאן קרנסטון, ברוסיה, בהודו, בגרמניה, בצרפת ובתקווה עוד – ובשבילי, ובשביל שלמה משיח שיצר איתי את הסדרה, זו לגמרי השקעה שהשתלמה. בהקשר הזה, השתדלתי כמה שאפשר, במסגרת העבודה הישראלית, לעשות את הסדרות שעבדתי עליהן כמה שיותר קולנועיות ואני חושב שהצלחנו לא מעט מהזמן.

אילו יצירות קולנועיות, או רפרנסים קולנועיים, עלו בראשך כשעבדת על "טור פרידה"?

"האמת שהיא לא משהו ספציפי בהכרח. החיבור שלי היה בעיקר לאישי, למה שאני הרגשתי, ומשם הכל זרם לכל שותפיי – קודם כל לדרור, כשחקן וככותב. הייתה איזושהי התרוממות רוח בעשייה ורוב הצוות הרגיש את אותן הרגשות שאני הרגשתי, אז זה בעיקר הדבר שהניע אותנו ולא בהכרח נטייה לרפרנסים. הייתה באמת תחושה תהומית בעשיית הסרט, בקצב שלו, שצריך לעשות משהו, לצאת, לפעול".

אם "טור פרידה" הוא סרט נבואי, מה אתה חושב שנראה בעתיד הקולנוע הישראלי מכאן והלאה?

"לא התפלאתי עד כדי כך שהמציאות משכה למקום כזה – כמו אותה שבת איומה. אני לא חושב שבהכרח יהיו עוד סרטים כאלו, אבל אני חושב שהקולנוע המקומי פחות מתעסק בכאן ועכשיו בחברתי-פוליטי - ויותר הולך למקום אישי-משפחתי. אני חושב שכאמנים, אנחנו צריכים להסתכל יותר סביבנו ומה אנחנו יכולים להביע; כלומר, הכל מתחיל עם סיפור טוב, אך צריך לחשוב איך דרך אותו סיפור אנחנו יכולים להגיד משהו על המקום שבו אנחנו חיים.

אני חושב שלאור השנים האחרונות, ולאור הלחצים מצד גורמי ממשלה כאלה ואחרים או ביקורת חריפה על עיתונאים ואנשי תרבות, אז כמובן שיכול להיות שמעורב בעניין גם פחד, מעין צנזורה עצמית, ובעיני זה הדבר המסוכן ביותר. אנחנו צריכים לספר את הסיפור שאנחנו רוצים לספר, כי המקום שבו אנחנו חיים הוא מקום מאוד מסוכסך וכואב, ואולי דרך הקולנוע אפשר לתת איזו נחמה, מקום לספר את הסיפור של הציבור, כזה שיתן לו אולי יותר כוח לחיות פה ולהילחם על המדינה הזו".