Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אלמודובר האדם החושב

מאת: רון פוגל

עונת הקיץ היא עונה של לחות, חוסר מים, בלוקבסטרים די מטופשים ו...סרטו החדש של פדרו אלמודובר, גאון הקולנוע הספרדי, "חיבוקים שבורים". הישראלי למוד יצירותיו של אלמודובר משווע לאיזה סיפור תשוקה עסיסי (רצוי צבוע בצבעים עזים) הרבה עירום ואם אפשר שגם איזה טרנסג'נדר יטופף בעקבים גבוהים לכל רוחב המסך (או שאנטוניו בנדרס יגמגם), אז בכלל תבוא הגאולה לעולם ולרגע נשכח מצרות היום יום .

במקום זאת מביא למסך אלמודובר סיפור שהוא הרבה יותר מאופק מרוב יצירותיו ואם לא די בכך, הסרט נע בתחכום רב בין קבועי זמן שונים ומערב בתוכו כמה סיפורים מצטלבים ואפילו קמעה מבלבלים. הוסיפו לכך את שלל הציטוטים שאלמודובר מצטט מיצירותיו, מז'אנר המלודרמה ובמיוחד מסרטי הפילם נואר וקיבלתם יצירה לא קלה לעיכול.

[*]

מאד אופנתי לטעון כי המאסטרו כבר לא בפורמה וכי מיוצר ממוקד הוא הפך לאשמאי זקן, הפעם מדובר באחת מפסגות היצירה של היוצר הספרדי המרתק הזה שמאז שגיליתי אותו ב"נשים נשים" איני מרשה לעצמי להפסיד ולא בדל מיצירותיו. יש משהו ממגנט ומהפנט בדרך שבה אלמודובר יוצר. ניתן אפילו לומר שהוא מתנה אהבים עם המסך הגדול (ובדרך עם הצופים).

אלמודובר יוצר וחוקר במקביל את המדיום שבו הוא פועל. בימאים, שחקנים, סרט בתוך סרט - אלו תמות שאלמודובר שש להסתער עליהם בחדוות יצירה ואת הקושיות שלו לגבי הקולנוע הוא מביא לשיא ב"חיבוקים שבורים".

[*]

הסרט מספר על בימאי סרטים שהתעוור והפך לתסריטאי, מפגש עם בחור צעיר יוביל אותו להיזכר שוב בעברו ובמערכת היחסים שלו עם כוכבת סרטו האחרון. השחקנית שהייתה נשואה למיליונר קפריזי הופכת למרכז הסרט של הבימאי וגם לציר שסביבה סובבת העלילה של הסרט "חיבוקים שבורים". נשמע מבלבל משהו? לא אם מגיעים לסרט בידיעה שהולכת להפרש בפנינו עלילה סבוכה ומפותלת שרק לאחר שעתיים של מסע קולנועי קסום תבוא על פתרונה .

אלמודובר כבר בן 60, לא ילד, ועושה רושם שהוא עובד הרבה יותר עם הראש מאשר עם הבטן. סגנונו מאופק יותר ופחות תזזיתי. אלמודובר מעולם לא התכוון להיות הליצן השכונתי או זה שמנסה ליצור פרובוקציות בכוח. סרטיו המוקדמים והכביכול "חצופים" או ה"נועזים" כ"מטדור", "קשור אותי אהוב אותי"(שגיבורו הוא אנס שברח מכליאה במוסד) וכמובן "נשים נשים" הנפלא והמלא אנרגיות ספרדיות מתפרצות - למרות נועזותם וקצבן העצבני היו יצירות מלאות מחשבה ואפילו נוגות משהו.

[*]

ב"חיבוקים אבודים" מחליפה את העצבנות הנוגות והמלנכוליה וזה עושה לאלמודובר רק טוב. אני לא בטוח שאני לא מעדיף יותר את אלמודובר המבוגר המפוקח והממוקד על זה שהורגלנו אליו בעבר. ועדיין "חיבוקים שבורים" אינו עגמומיות איבסנית – יש סקס, יש מרפסות רחבות, יש שחקנים נאים (כולל רובן אוצ'נדיאנו המצוין מ"טאפאס") וכמובן לא נפקד מקומם של הצבעים העזים.
אם באים לסרטו החדש של אלמודובר נינוחים ונכונים לארוחת גורמה – ניתן לצלול לתוך עלילה המשורטטת ביד אמן, עלילה שבנפתוליה מצליחה לרתק ולעורר גם בצופה שאלות על גורל ומוות ועל מקום המדיה בכלל והקולנוע בפרט בחיינו. גם המלעיזים הרמים ביותר לא יוכלו להתעלם מכמה סצנות שנוגעות בנצח כמו הסצנה שבה פנלופה קרוז מדברת לבעלה כשהוא עם הגב אליה צופה בה אומרת את אותם מילים בסרט שבה היא מככבת. או הסצנה שבה הבימאי (בסרט) מעביר את ידיו על מסך הטלוויזיה המקרין את הצילום האחרון שלו ושל אהובתו השחקנית - אלמודובר מדגיש בפניו שוב ושוב את הגבול הלא ברור שבין המציאות לדמיון, שבין הקולנוע לעולם האמיתי - מה עדיף על מה? מה יפה ממה? כנראה שגם למסטר פדרו אין את כל התשובות.

[*]

פנלופה קרוז - המוזה, הפאם פאטאל, מרילין מונרו ואודרי הפבורן בדמות אחת - אם אצל וודי אלן ב"ויקי קריסטינה ברצלונה" היא היתה צעקנית משהו אצל אלמודובר (שתמיד ידע לסחוט משחקניותיו הופעות עוצרות נשימה) היא האניגמה הנשית המוחלטת – זו שכולם רוצים אותה, אבל שמרגישה בדידות עמוקה.היפה מכל והמיוסרת מכולן .הוי פנלופה פנלופה!

עזבו אתכם משמועות ועיקומי אף. מהרו ולכו ל"חיבוקים שבורים" ותיהנו מיצירה מורכבת ומאתגרת. לא פסגת היצירה של המאסטרו, אבל לבטח מיצירותיו הטובות יותר. חוויה אמיתית.