דיאן קיטון

שינתה את שם משפחתה ל'קיטון' כיוון שברשימת השחקנים הרשמית באמריקה כבר הייתה שחקנית בשם דיאן הול.

בתקופת לימודי המשחק שלה זכתה בתפקיד במחזמר "שיער."

זכתה לבכורה הקולנועית שלה בשנת 70.

את רוב שנות השבעים בילתה כבת זוגתו של וודי אלן, שעד היום ביים אותה בשמונה מסרטיו.

רומנים מפורסמים אחרים שלה כללו את וורן ביטי ואל פצ'ינו.

סובלת מאסטמה.

מעולם לא התחתנה.

היא שמאלית.

בדרך כלל לובשת כפפות.

זכתה באוסקר על משחקה ב"הרומן שלי עם אנני".

בעקבות הצלחת הסרט "הרומן שלי עם אנני" הפכה קיטון למלכת הנשים בניו יורק וסגנון הלבוש שלה כאנני הול, שכלל וסטים ועניבות, יצר אופנה שלמה בעיר בסוף שנות השבעים.

פרסמה שני ספרי צילום.

בשנת 84 הסכימה לשחק בדרמה "המתופפת הקטנה" כדי לשנות קצת את התדמית הקלילה והקומית שדבקה בה בסרטים שצילמה עם וודי אלן.

היא לא אוהבת לעשות חזרות לפני צילומים.

שומרת על פרטיותה בקנאות.

ביימה סרט דוקומנטרי, קליפ, פרק בסדרה "טווין פיקס", סרט ששודר בכבלים ואת הסרט "שיחה ממתינה" בו היא גם מככבת עם מג ריאן וליסה קודרו.

סרטה הראשון כבימאית היה Unstrung Heroes”" שהגיע למסכים בשנת 95.

התעקשה ללהק את וולטר מתיאו ל"שיחה ממתינה" למרות שהשחקן בן ה- 82 חלה מאוד ממש לפני תחילת הצילומים. כשמפיקי הסרט התנגדו – הציבה דיאן אולטימטום והשיגה את מבוקשה.

לאחר שנחשף המשבר בין וודי אלן ומיה פארו, חזרה קיטון להיות הדמות המרכזית בחייו של אלן והפכה לאדם הקרוב ביותר אליו.

אימצה תינוקת בשם דקסטר.