Seret מהעבר: 20 שנה לשר הטבעות: שיבת המלך

20 שנה עברו מאז יצא אחד הסרטים הכי חשובים במאה ה-21, ובין החשובים, המפוארים והמרשימים שיצאו בכלל. כן, זאת לא הגזמה – "שר הטבעות: שיבת המלך", הוא מה ש-Let it be מסמל עבור המוזיקה, מה שהמונה ליזה מסמלת עבור הציור ועוד עוד דוגמאות. בטח מי שקורא זאת יגיד – הגזמת ממש. האמנם?

"שר הטבעות: שיבת המלך" מסיים למעשה את החלק השלישי בטרילוגיית הסרטים והוא גם זה שמסיים את המסע האפי של טולקין – מהתשעה שיצאו להשמיד את הטבעת בסרט הראשון, דרך הקרב ההרואי בנקרת הלם בשני ועד לסוף האפי שחותם את המסע המשוגע שהצופים עברו יחד עם הדמויות. בסרט הזה מגיע למימושו הקרשנדו שכולם חיכו לו, זה שסותם את הגולל על כל קצוות העלילה (כמעט).

ההצלחה של הסרט הייתה פנומנלית, גם ביחס לקודמיו. הוא הכניס מעל למיליארד דולר בקופות ברחבי העולם, עשה היסטוריה כשהשווה את שיא הזכיות של "טיטניק" ו"בן חור" בטקס האוסקר עם לא פחות מ-11 זכיות בהן לסרט, לבמאי ולתסריט המעובד הטובים ביותר, זכה בגלובוס הזהב לסרט דרמה, באפט"א הבריטי, גראמי, סאטורן, הוגו ומה בעצם לא.

קשה בדיוק להסביר מדוע טרילוגיית "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון, ששלושת חלקיה נכתבו וצולמו ביחד, הצליחה כל כך. כלומר יש את הסיבות הברורות, שאלו סצנות הלחימה המרשימות, הקרבה העלילתית למקור, הקאסט המוכשר שכולל בין היתר את אלייז'ה ווד, ויגו מורטנסן, אורלנדו בלום, קייט בלאנשט, איאן מקקלן וכריסטופר לי המנוח, הפסקול הנפלא של הווארד שור האגדי והצילומים היפהפיים של אנדרו לסני שצולמו בניו זילנד . אך לטעמי הסיבה שבגינה סרטים אלו כה הצליחו, ומקבלת משנה תוקף במיוחד בימים אלו – היא בכך שיש פה הבחנה ברורה מי הוא הטוב ומי הוא הרע. כבני אדם, אנחנו חושבים על המון אספקטים בחיים בפרספקטיבה צרה וברורה. ככה המציאות, כפי שהיא מופשטת בעינינו לימין-שמאל, שחור-לבן, למעלה-למטה, יבש-רטוב וטוב-ורע – נראית לנו הרבה יותר הגיונית. כמובן שהחיים הם לא כאלו, שכן הם מורכבים הרבה יותר, אך בסוף, כאשר מזקקים את הרגש הבסיסי ביותר, הרצון להשתייך לצד מסוים – אנחנו מקבלים את תמצית החיים, וכך גם בסרט המופתי הזה. אתם יודעים באיזה צד אתם רוצים להיות, ורבים מאיתנו גם חלמו לא פעם בעת הצפייה בסרט, שהם עוד רגע מזנקים לתוך המסך, מושיטים יד לפרודו ברגעים בהם האור לא נגלה אליו, או כאשר אראגורן נדחק אל הפינה על ידי אורקים מפלצתיים ותאבי דם.

נכון, החיים אינם באמת כה פשוטים וברורים לרוב, אך מה שפיטר ג'קסון הצליח לעשות בתוך האטמוספירה ההיסטורית וההיסטרית שנקראת "שר הטבעות", הוא להבין בדיוק שאין ספק בכלל מה הדבר הנכון לעשות. יש שיאמרו שהם לא מתחברים לסרט, בין אם בגלל זמן ההקרנה הארוך שלו בן 200 דקות (ותודה לגרסת הבמאי המוארכת שמביאה את הסרט לאורך יוצא דופן של 263 דקות), הסוף הארוך שלא נגמר, או הדיאלוגים הפטפטניים שלאחרים מרגישים מייגעים. אנוכי, בתור אוהד אדוק של סדרת הסרטים, מתקשה למצוא ולו כשל אחד במוצר.

מה עוד אפשר לומר על הסרטים המפוארים ביותר שהופקו אי פעם? קשה לראות את חברת ההפקות שתסכים לקחת על עצמה בעתיד כזה אתגר לא פשוט בכלל, כשאמזון ניסו לעשות זאת בהצלחה בינונית עם הסדרה "שר הטבעות: טבעות הכוח". סדרת הסרטים של מארוול לצורך העניין, עמוסת ה-CGI, ממחישה בדיוק את הצורך בכתיבת תסריט טוב לצד קטעים גרנדיוזיים. אין זה מספיק להרשים עם פעלולים, שכן הקהל צריך לקבל גם פואנטה, כזאת שתעשה לו סדר בכל הבלאגן ותיתן לו תכלית.

כזאת שתמחיש לצופה, שמה שקורה כאן ועכשיו, בין ארבעת הצדדים של המרקע – זהו הדבר החשוב ביותר כרגע בכל האנושות. ההרגשה הזאת, שאבוי לכולנו אם הרע ינצח, היא זאת שמושכת את קהל המעריצים של הסרט בין היתר אל קצה הכיסא בכל צפייה וצפייה. גם בפעם הראשונה, החמישית והחמישים, קשה שלא לחשוש לגורל כל אחד מהדמויות האהובות. גם אם אתה יודע, שסופן נקבע מראש.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן