אישה כמוני גורמת לפשיסטים להרגיש שהם מאבדים את הכוח שלהם

לא בכל יום השטיח האדום בקאן זוכה לקבל קבוצת אופנוענים קשוחה ופרועה שמובלת על ידי בחורה צעירה שמסרבת לציית לכללי החברה ובמאית שצועדת בלוק שהוא ההפך הגמור משמלות הנשף הטיפוסיות שתוכלו למצוא שם. כש"רודיאו", סרטה החדש של הבמאית הצרפתיה לולה קיבורון (34) שיצא לאחרונה לאקרנים בישראל, התקבל לפסטיבל הנוצץ, לכוכבת הצעירה היה ברור שהיא שומרת על החופש שלה בדיוק כפי שעשתה ביצירה ושאיתו יבואו גם תגובות קשות, אך היא לא תיארה לעצמה כמה רחוק השנאה תגיע.

"קאן הייתה בועה מסוימת" אמרה קיבורון שהגיעה לארץ לפני מספר חודשים במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, "זו מערכת עם הרבה קודים ואני לא שייכת אליה". הדבר שהחזיק אותה באותם ימים הייתה העובדה שלצדה עומדים שאר החברים מהסט: "היה לי חשוב שהם יוזמנו, זה נתן לנו כוח וגרם לנו להיראות". והם אכן הצליחו לתפוס את תשומת הלב של המבקרים והשופטים שזיכו אותו בפרס חבר השופטים במסגרת 'מבט מסוים'. אך דווקא כשחזרה לפריז הכל התהפך והיא נאלצה להתמודד עם תגובות קיצוניות ואלימות ברחבי הרשת, שהגיעו עד לכדי איומי מוות.

באותה התקופה גרה הבמאית הצעירה בלב העיר פריז יחד עם בת זוגה, התסריטאית אנטוניה בורסי, שגם כתבה את הסרט יחד איתה ושיחקה בסרט את דמותה של אופלי. "כלסביות שגרות בעיר מרכזית זה היה מאוד מפחיד כי המצב בצרפת ובאירופה בכללי מסובך. התמונות שלנו מקאן הופיעו בכל ערוצי החדשות כדבר שנוי במחלוקת", נזכרות השתיים באותם ימים ומסבירות כי הרבה מתחושת הפחד הגיעה בעקבות הקולות הפשיסטיים. "זה מאורגן ומגיע אלינו בצורה אלימה. זו אידיאולוגיה קיצונית מתגברת שמקשה לשים את הרעיונות הפרוגרסיבים על הבמה".

(לולה קיבורון. צילום: באדיבות סינמטק ת"א)

הסרט מציג את אותם הרעיונות המתקדמים עליהם מדברות קיבורון ובורסי, כמו למשל היכולת לא להגדיר את עצמך. ג'וליה (ז'ולי לדרו בתפקיד משחק ראשון) היא אישה צעירה בעלת תשוקה לאופנועים שחיה בפרברים ומעבירה את חייה מפשע לפשע. באחד הימים היא נקלעת לתאונה, שבעקבותיה היא מצטרפת לקבוצת אופנוענים שחיה על הקצה ולא מכירה כלל את המילים פחד או סכנה. הקבוצה הזו עובדת בשביל מאפיונר היושב בכלא ומחלק הוראות מרחוק. בזכות המיומנות שלה בפשעים קטנים, ג'וליה מצליח לרכוש את אמונו ולהתקרב לבת זוגו (בורסי) ובנה הקטן.

אתן מרגישות שהמצב בשלטון והדעות הקיצוניות ישפיע על האופן שבו תציגו מסרים בסרטים שלכן או שיקפצו לכן?

"לגמרי שיקפצו. הייתי שמחה להיות בשקט ולעשות סרטים רגועים וכיפיים של אסקפיזם אבל אם אני רוצה להביע ולהשמיע את הקול שלי, שהוא ייחודי, אני צריכה להשתמש בקולנוע. הקול הזה תמיד ייצא ותמיד יהיה נגד הרעיונות הקיצוניים הללו. למזלי יש עוד שחושבים כמוני".

למה לדעתכן התגובות השליליות היו כאלה קיצוניות?

"זעזעתי אותם כי אני אישה, שיצרה סרט ועוד אחד כזה. אני לא הבחורה שהם רגילים לראות. אני מדברת על נושאים שהם רגילים לשמוע וזה גורם להם להרגיש שהם מאבדים את הכוח שלהם. בייחוד כשמדובר באנשים שרק רוצים כוח ומלחמה; הם מנסים לעצור את הקדמה". מהנחישות המתפרצת והרוח המרדנית הסוחפת של קיבורון קל להצביע על קווי הדמיון המשותפים לדמותה של ג'וליה - בחורה שמסרבת להגדיר או לשייך את עצמה לקבוצות שונות בחברה ודואגת להיות חופשיה ככל האפשר, גם ברמת הלבוש. היא מוצאת את עצמה בקלות דרך דמותה של ג'וליה או כפי שהיא מגדירה את הסרט "מפגש בין המיתולוגיה שלי כאישה לסבית, א-בינארית לתנועה בלתי פוסקת". לולה אינה מקפידה על לשון פנייה. להפך, היא מצהירה על אי האכפתיות שלה בנושא מתוך רצון להיות "לא מוגדרת".

יש הרבה התייחסות לנושא של הגוף בסרט באופן מוחשי, איך הוא מתקשר לרעיון של אי ההגדרה?

"גוף בעיני זו הגדרה והגדרה זה כלא. כולנו לכודים בגוף ויש לנו בעיות עם הקבלה שלו. הרי הגוף שאנחנו נולדים אליו זו האחריות שנקבל - צבע העור או המגדר יחליט אלו בעיות ואיזה סטיגמות יגיעו איתו. כל הדמויות סביבה מנסות להגדיר אותה ומצופה ממנה לא להיות כועסת כי היא אישה, אבל היא עושה מה שהיא רוצה אז היא לא מנסה להיות מושכת או מנומסת".

אז בעינייך היכולת לאי הגדרה היא החופש?

"לגמרי, חופש זה לא דבר שהוא מובן מאליו. הגדרה זו דרך של אנשים ללכוד מציאות וככה נוצרות קלישאות חדשות. אנחנו ממשיכים להתמודד עם אותה מערכת שכולאת אותנו וזו בעיה, כי היא מדכאת אותנו הרבה פעמים ואנחנו רוצים עכשיו לשבור אותה. אפשר לראות את זה בא לידי ביטוי בדמות של ג'וליה. היא לא נכנסת לאף הגדרה, היא תמיד בין העולמות - בין החיים והמוות, החלום והמציאות והיא תמיד בתנועה אינסופית. אנחנו רוצים לתפוס אותה אבל אי אפשר".

גם הרקע הביוגרפי האישי של אנטוניה מקבל במה בסיפור בדמותה של אופלי, עקרת בית שנשואה למאפיונר. כבר בתהליך הכתיבה ידעו השתיים שירצו לבנות דמות שתתן מרחב שונה בשביל הדמות הראשית, בחורה מנוגדת לכאורה משאר הרעיונות בכך שהיא קולעת לכל הסטריאוטיפים הנשיים בסביבה גברית במיוחד. אותה הדמות מספרת לי בורסי, היא מחווה לילדותה בקורסיקה - "היה לי חשוב לתת ייצוג גם לדמויות שאני ראיתי כייצוג הנשי כשהייתי קטנה, זו דמות שגדלתי סביבה ורציתי להביא לידי ביטוי גם סוג כזה של נשיות".

כמישהי שגדלה בפרברי פריז, עולם אופנועי השטח לא היה זר לבמאית הצרפתייה: "ביטוי אמנותי משולב עם ספורט, זה הרגיש לי מאוד פואטי". קיבורון החלה לעקוב אחרי אחד הרוכבים ומשם הדרך להתאהבות בעולם הזה הייתה קצרה מאוד. מהר מאוד הבינה את הפוטנציאל הקולנועי הגלום באותן הקבוצות. "החלטתי לפגוש את המנהיג של אחת מקבוצות רוכבי האבק הגדולות באזור" היא מספרת, "הוא הזמין אותי לבלות איתם באחד הימים. הגעתי עם מצלמה וניסיתי למצוא דרך להיות איתם אבל גם להתאמן על הצילום בשבילי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון".

הנושא מצא את דרכו בקלות גם לסרט הגמר שלה "Dreaming Of Baltimore" איתו טיילה בפסטיבלים ברחבי העולם ובין היתר גם בארץ במסגרת פסטיבל סרטי סטודנטים לפני כמה שנים. במהלך אותו המסע, הכירה קיבורון את מי שלימים הפכה לשותפה שלה לעבודה ולחיים, אנטוניה בורסי. "בשבילי זה תמיד היה חלום שאהבת חיי תתעסק בכתיבה, כי אפשר לחלוק כל דבר שעושים יחד בשפה המשותפת", אומרת קיבורון ומוסיפה על התהליך המשותף "למדנו לעבוד יחד כזוג וכצוות. עברנו הרבה יחד, הסרט מושפע מהחיים האישיים שלנו כזוג עד לרמת ההשקפות הפוליטיות. חווינו הרבה להט"בופוביה והיינו צריכות למצוא דרך להילחם ולהיות אגרסיביות מבלי להיות אלימות".

איך האלימות הזו באה לידי ביטוי בסרט?

"יש באלימות חיקוי של קודים גבריים. מצד אחד זה שימושי להגנה עצמית אבל זה יכול לאכול אותך מבפנים, מעין אש שבוערת בתוכך. במקרה של ג'וליה יש לה הרבה מאוד כעס שגורם לה לחשוב על אלימות ועל נקמה עד שהיא נכנסת למעגל שקשה לה לצאת ממנו".

את מדברת על הרבה מאוד נושאים חברתיים בסרטים הקצרים ועכשיו ב'רודיאו', איך זה פוגש את עולם האופנועים?

"העולם הזה מחבר אותך לאדמה ולטקסיות. אם מתבוננים בו מגלים דברים נהדרים כמו אלמנטים של תשוקה וסאונד. כשהתשוקה הזו מגיעה יחד עם הרעיון של להיות בקבוצה, קל מאוד להתמכר לאדרנלין שבא עם זה ואני התמכרתי יחד איתם".

עם תפיסת העולם הזו יצאה לחפש את הצוות שיגלם את האופנוענים בסרט. היא חיפשה דרך לבנות קבוצה שתחלוק איתה את התשוקה הזו. המלהקת בחנה מאות אנשים אותם היא סידרה בקבוצות. כחלק מהתהליך היא ערכה עמם ראיונות מצולמים שבהמשך היוו גם חומר לתחקיר על הנושא. קיבורון בחנה את אותם הראיונות הקבוצתיים והנבחרים מכל קבוצה שהגיעו לשלב האחרון התגבשו לכדי משפחת רוכבים.

איך מצליחים ליצור דינמיקה משפחתית אצל קבוצת זרים?

"הם עבדו הרבה יחד על סצנות ואלתורים. כרוכבי אופנועים הם מכירים את העבודה הקבוצתית והחשיבות שלה, פה זה תורגם למשחק - הקשבה למציאות, לאחרים וככה למצוא מקום בדינמיקה".

תארי לי את תהליך העבודה בלהפוך את אותם רוכבים לשחקנים.

"עשינו בעיקר תרגילים פיזיים כי אף אחד מהם לא שחקן אמיתי מלבד השחקנית הראשית. הם לא קראו את התסריט כדי שהם יוכלו לפרש את הרעיונות כפי שהם רואים אותם ובכך לקבל אוטונומיה ביצירה, זה לא רק הסרט שלי אלא גם שלהם. הבהרתי להם מה הנקודות החשובות ומשם הם לקחו את זה לאן שהם רצו. היה לי חשוב לתת להם בעיקר מרחב, בהיבט מופשט אבל גם בעולם המוחשי. דאגתי לצוות צילום קטן שיצלם 360 במרחב גדול כדי שהם ירגישו חופשי לנוע בשטח, מעין דוקו".

לפני שאנחנו נפרדות, אנחנו משוחחות על תל אביב, על האווירה, התנועתיות וכמה שהן מרגישות פה בבית, "האנרגיה פה היא בדיוק כמו בסרט, אנחנו חושבת שג'וליה נועדה לעיר כמו תל אביב", הן מסכמות.