ז'אנר האימה נמצא בפריחה חסרת תקדים, וזוכה למקומו הראוי בעולם הקולנוע לאחר שנים ארוכות של לעג. מדי שנה עולים למסכים סרטי אימה מקוריים, נועזים וכאלה שגם אפילו באמת מצליחים להפחיד. אך לצד הרנסנס הזה, מתבלטת תופעת יקום סרטי האימה, במהלכה מנסים ליצור עולם שלם. יש כאלה שזה הצליח להם ויש כאלה שפשוט לא. לרגל "הילד 2", חזרנו לכמה מהסרטים המוכרים שכוננו יקום משל עצמם - וחבל שכך.
המסור
סדרת המסור הזניקה מחדש את עולם האימה וזכתה בצדק למעמד של קאלט בתולדות ז'אנר. היא גם הייתה סדרת הסרטים הכי רווחית בז'אנר והחזיקה בתואר הזה עד שנת 2018 (אותו הפסידה לטובת סדרת "לזמן את הרוע"). בין סצנות ה-GORE הקיצוניות, תזמון ההפצה המיוחד (כל סרטי הסדרה הופצו בערב ליל כל הקדושים) ועד לתחכום והטוויסטים המפתיעים שמחברים את כל הסדרה לכדי סיפור אחד גדול –סדרת "המסור" הצליחה להביא לז'אנר האימה משב רוח ייחודי ומרענן ולרכוש לעצמה מקום של כבוד בהיכל התהילה. אך למרות ההישג המרשים וההתלהבות שהתעוררה לפני כל יציאת סרט, את האמת צריך להגיד: פרקי הסדרה החלו להתפזר מהסרט הרביעי ואילך.
רמת המופרכות העלילתית וההיאחזות במותג הפכו את סדרת הסרטים למסחטת כסף ותו לא. הדבר הורגש במיוחד מאז צאת הסרט הרביעי, בהמשכים שלחלוטין סטו מנתיב העלילה והתאפיינו בסצנות אקשן ומרדפים. גם החלפת הבמאי כמו קווי העלילה המוכרים, שינוי לחלוטין את הקו המוכר והאהוב של המותג וגרמו לצופים להסתבך בעלילה מפותלת, מבולגנת ומסועפת למדי. הצופים המשיכו להפגין נאמנות ולצפות בסרטים מכוח האינרציה, אך הם לא הסתירו את תרעומתם ומחו בתוקף על הריסת המותג. נכון לכתיבת שורות אלו, פרק חדש של המסור, מעין ספין אוף, צפוי לנחות על המסכים במאי הקרוב. ונראה שלמרות התלונות – מדובר עדיין במותג שכוחו עדיין במותניו מאז יצא לראשונה ב-2004.
הצלצול
קלאסיקת האימה הקנונית שהפציעה ב-2002, הפכה לתופעה תרבותית וכלכלית חסרת תקדים וסללה את הדרך לעוד סרטי אימה דומים (היי הטינה, נגיע גם אליך). הסרט הוכיח שכדי ליצור סרטי אימה אפקטיביים לא בהכרח צריכים אפקטים ממוחשבים ורוצח עם סכין ומסכה ביד. עלילת המסתורין, ההפחדה הפסיכולוגית וכמובן - ילדה מפחידה במיוחד שהצליחה ליצור טראומה בקרב דורות שלמים, עשו לגמרי את העבודה והצליחו לייצר לסרט מעמד של קאלט שהכניס בקופות למעלה מ-250 מיליון דולרים.
מה שלחלוטין חיזק את ההחלטה להוציא עוד סרטי המשך שפשוט היו חסרי הצדקה. הסרט השני שיצא כ-3 שנים אחר כך היה פשוט משעמם, מאולץ וזכה לביקורות קשות. גם הסרט השלישי, שיצא ממש לפני שלוש שנים והתהדר בשחקנים אחרים ועלילה חדשה, אכזב בקופות ולא הצליח לעורר עניין. סדרת "הצלצול" היא ההוכחה החיה לכך שלעיתים כל המוסיף גורע.
הטינה
שרה מישל גלר חייבת את הצלחתה לסרטי "הטינה" מ-2 סיבות: 1. הסרט הראשון שיצא ב-2004, החזיר אותה למרכז העניינים אחרי היעדרות ארוכה מהמסך והפך אותה לאחת השחקניות הרווחיות באותה שנה. 2. בסרט השני גמלו יוצרי הסדרה חסד לגלר, ונפטרו מדמותה כבר בתחילת הסרט. כך למעשה ניצלה גלר מחרפת הביקורות ומסרט שבדומה ל"צלצול", לא הצדיק בשום סיבה את קיומו והמשכו. זו גם הסיבה שהסרט השלישי, שיצא ב-2009 , הופץ ישירות ל-DVD, מהלך שרק ממחיש את עוצמת בינוניותו ושאפשרה ליוצריו לנסות לסחוט עוד מעט מהלימון.
אפשר לומר במידה רבה ש"הטינה" ו"הצלצול" הם בני דודים. הדמיון ביניהם זהה בהמון חזיתות (שניהם עיבודים לסרטים יפניים לדוגמה) וגם סרטי ההמשך שלהם היו מאכזבים במיוחד ולא דגדגו את הצלחת הסרט הראשון. אם כל זה לא מספיק, אז ממש לפני 3 חודשים יצא לאקרנים אתחול מחדש של "הטינה", שהופקד הפעם בידי במאי האימה סם ריימי . אם לא שמעתם עליו, אל תחששו. גם הוא התגלה מהר מאוד ככישלון, זכה לרדת אחרי שבועות ספורים מהמסכים ונעלם כלעומת שבא.
צעקה
סדרת "הצעקה" הגדירה ועיצבה את עולם האימה כפי שאנו מכירים היום, והיא מהווה את אחת מיסודותיו של ז'אנר האימה. למעשה, קשה לדמיין את הז'אנר בלי סרטי "הצעקה" שהסצינות האייקוניות שלו מהוות עד היום רפרנסים לסרטים אחרים. וזה עוד לפני המסכה האלמותית שמככבת כבר כמה עשורים בתחפושות פורים וזכתה למעמד משלה. אם כך, מדוע הסדרה מופיעה ברשימה? מהסיבה הפשוטה – "צעקה" חטא באותו החטא שחטאו קודמיו לרשימה - המותג ניסה לשכפל את כוחו ולתעתק את עצמו לדור המילניום שרק נולד בעת שהסרטים הראשונים יצאו. כתוצאה מכך, קיבלנו את "צעקה 4" שניסה להיות מודע לעצמו מצד אחד, אך חסר את התחכום והשנינות שאפיינו את סרטי המקור שהיו מהפכניים.
הסרט שיצא ב-2011 ניסה לקרוץ לדור המילניום, אך עשה זאת בצורה מגושמת ולא אלגנטית כשהוא לועג במכוון ובמודע לז'אנר ה"פורנו עינויים" ואף מקיים במהלכו דיון על סרטי "המסור". המהלך הזה נועד להראות את הרלוונטיות שלו כביכול, אך בפועל התוצאה הייתה סרט דלוח שלא מחדש הרבה ובטח לא הותיר שום חותם ואף העניק לנב קמפבל את התפקיד המביך ביותר שלה מזה שנים.
פעילות על טבעית
עוד סרט מהפכני שזכה להצלחה מסחררת במיוחד, והפך בין לילה להצלחה קופתית חסרת תקדים הוא סרטו של הבמאי הישראלי-אמריקאי אורן פלי, שנעשה שתקציב מגוחך של 15 אלף דולר וזכה להכנסות של 193 מיליון דולר. כל במאי מתחיל יודע שז'אנר הפאונד פוטג' הוא שדה מוקשים של ממש. מאז "פרויקט המכשפה מבלייר" , מעטים הם הסרטים שהשכילו להשתמש בו בצורה אפקטיבית ויעילה.
"פעילות על טבעית" שיצא לראשונה ב-2009 , השכיל לעשות בו שימוש נכון ופשוט היה סרט מותח, פורץ דרך וחשוב מכך – הוא באמת הצליח להפחיד ולהפתיע. סרטי ההמשך שהגיעו לאחריו כבר סטו לחלוטין מקווי העלילה וניסו לעשות כמעשה "המסור", וכך בסיום כל אחד מהסרטים התגלה מעין טוויסט שמחבר אותם לסרטים הקודמים ויוצר עלילה אחת גדולה. הסרטים לא זכו להצלחה אחת גדולה ולמעט סצנות בודדות, גם לא הטביעו חותם.