המלצות פסטיבל אפוס: תנור, 8000 מהדקי נייר

8000 מהדקי נייר

מבקרת: לירון אברהם

בשנת 2012, בהוראת שר הפנים, גורשו מישראל מאות פליטים מדרום סודאן חזרה לארצם, עימם ילדיהם שמעולם לא חיו באפריקה. אלו ילדים שלא זוכרים את מולדתם, או שנולדו בדרך, ואינם מכירים דבר מלבד חיי הפליטות, המסע והחיים בישראל, מדינת עולם ראשון. אלו נאלצים לעקור שוב אל התנאים הקשים שבדרום סודאן, בה מתחוללת מלחמת אזרחים.

האמן רפאל לומס מנסה לשנות את המציאות האכזרית באמצעות אמנות. הוא נוסע אל הכפר הקטן בו שוכנים הילדים, ומרכיב עימם יצירת אמנות – בית העשוי ממהדקי נייר שבריריים, כסמל לחוסר היציבות בחייהם, הניסיון ליצור קשרים וחיבורים בכל מקום אליו הם מגיעים והרצון לבית אמיתי. הפסל, כמו הילדים עצמם, עובר ממדינה למדינה ומוצג בכמה תערוכות.

בתיעוד עדין, ראשוני ונוגע ללב, מדברים הילדים בעברית מעורבת במעט אנגלית אל המצלמה, ומספרים על החוויות המחרידות שעברו. כאשר חברו האוגנדי של לומס שומע על הפרויקט, נוצר חיבור פלאי בין הקהילה היהודית באוגנדה, ה"אבויודיה", לבין ילדי הפליטים, המגיעים ללמד את הקהילה עברית ותרבות ישראלית.

זוהי הצצה חושפנית וכואבת להיבטים המציאותיים והמעשיים של סוגיה פוליטית. הניגוד בין המציאות, המלחמה והתנאים הקשים לבין תמימות הילדים, המשחק, ושמחת החיים מעניין מאוד – כאשר הם מצליחים לשמור על קור רוח גם אל מול כל הקושי. יוצרת הסרט, ניצן טל, בוחרת בסצנות פשוטות מחיי היום יום ובאמצעות חיבור נכון ביניהן מעבירה מסר חזק. ובכל זאת, מדובר בטיפה קטנה בים גדול.

[*] התנור

מבקר: רון פוגל

כשהיה הצייר טולי זיו בן 10 אביו העיר אותו באמצע הלילה, חיבק אותו ולחש לו מספר מילים. לאחר מות האב גילה טולי שהמגע הנדיר שקיבל היה ביום שבו הוצא אייכמן להורג ושאביו היה חלק לא מבוטל במימוש פסק הדין. בארגון עזבונו של האב התגלה תרשים של התנור ששימש לשריפת גופתו של אייכמן. התרשים שמצא הביא עמו פרץ של יצירה. נועם, בנו של טולי, מפגיש בין אביו לאנשים שלקחו חלק בתהליך הוצאתו להורג של אייכמן.

סרטו של נועם זיו הינו סרט תעודה מטלטל שמצליח לרתק את הצופה. מדובר בסרט החושף פינה לא ידועה בסיפור של הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, בשנת 1962 בישראל -סיפור בניית התנור שבו נשרף אייכמן לאחר הוצאתו להורג וסיפור האיש שבנה את התנור פנחס זקליקובסקי. איש קשוח שלא הפגין רגשות, במיוחד כלפי ילדיו.

הסרט גם מספר את סיפורו של טולי זיו, בנו של פנחס שלאחר שנחשף במקרה לפרשה העלומה (שאביו מעולם לא דיבר עליה) החל לצייר את הארון שאביו בנה ומשם החל ליצור ציורים ושרטוטים העוסקים בשואה ובאייכמן –ציורים שמעידים על סערת רגשות ועל רצונו לבא חשבון ולנסות לאחות דרך יצירתו את הקשר הלא פשוט שהיה לו עם אביו.

נועם, שהינו בנו של טולי ונכדו של פנחס, לא נופל לבורות של יצירת סרט מהלל על שני הדורות שקדמו לו במשפחתו, להיפך - מדובר בסרט שמצליח להיות גם קרוב לגיבוריו וגם ביקורתי. סרט שבו נועם מנצל את הקרבה המשפחתית ופותח לעיני הצופה לאט ובבטחה את הפצעים שמהם סובל אביו עד היום (הציורים מוצגים בין היתר לטעמי כריפוי בהלם). הסרט מראה איך העבר ושדי העבר נוכחים באופן משמעותי בחייו וביצירותיו של טולי האמן, שמספר על אמו ועל אחותו שנפטרה ובעיקר עוסק בדמותו החמקמקה של אביו.

בראיונות מרתקים עם אנשים שהיו שותפים להוצאתו להורג של אייכמן, דוגמת חוקר משטרה שפיזר את אפרו של הנאצי לאחר שנתלה ותליינו של אייכמן, פורש נעם בפני הצופה עלילה עוצרת נשימה כמעט שמנוקדת בציוריו של אביו והתוצאה מופלאה - הן מבחינה היסטורית והן מבחינה תיעודית. לא להחמיץ.