Seret מהעבר: 60 שנה למגע של רשע

"וולס עושה את המפלצת יותר ויותר מפלצתית, ואת הגיבור הצעיר יותר ויותר נערץ, עד שאנחנו איכשהו מובאים לשפוך דמעות של אמת, על גווייתה של המפלצת הנשגבת". (פרנסואה טריפו)

"מגע של רשע" נחשב לסרט הפילם נואר המובהק האחרון, והוא מסמן את קצו של עידן. הבמאי אורסון וולס היה משוכנע שהוא חוזר להוליווד מאירופה כדי לשבת על כס מלכים, נטל את כל הסמכויות לידיו, קפץ על סוסו והאמין שהרשות נתונה בידו לביים סרט שהוא כל כולו הוא עצמו: אפל, גרוטסקי, נועז, וחושף דברים שהחברה האמריקאית לא הייתה יכולה להתמודד עמם באותו הזמן.

אולם המציאות הייתה שונה. העריכה של וולס נדחתה ע"י האולפן, במאי אחר הובא לצלם חלקים מהסרט מחדש, ווולס, לאחר ששלח לשווא לאולפני "יוניברסל" מסמך בן עשרות עמודים המתאר את הדרך שבה הסרט צריך להיות מוגש לצופה, שקע בדיכאון כבד; רדוף, מעריץ ומתעב את עצמו, איש דגול וגם קטנוני, שמיום ליום הופך משחקן ובמאי צעיר ויפה, להר אדם שאינו חדל מלזלול. יחד עם זאת לבסוף הוכר "מגע של רשע" גם בארה"ב כסרטו של יוצר גדול, מי שביים וכיכב גם בסרט שנחשב היום בעיני רבים לטוב בהיסטוריה של הקולנוע - "האזרח קיין". הסרט זוכה עד היום לאינספור ציטוטים ואזכורים, לאחרונה בסדרה "האוס".

העלילה עוקבת אחר האנק קווינלן, ראש המשטרה הנערץ של חלקה האמריקני של לוס רובלס, עיירה שחציה במקסיקו וחציה השני מעבר לגבול, בארה"ב. באחד מהוואן-שוטים המפורסמים והמרשימים בתולדות הקולנוע, מוצגת יד אלמונית שמניחה פצצה ברכב, העושה את דרכו אל מעבר הגבול ממקסיקו לארה"ב, כשהוא חולף על פניהם של מיגואל (מייק) ורגאס (צ'רלטון הסטון), בכיר ברשות האכיפה נגד סמים במקסיקו, ורעייתו האמריקאית סוזי (ג'נט לי). כשהרכב מגיע לשטחה של ארה"ב, הוא מתפוצץ, והמיליונר המזדקן שנוהג בו ולצידו אהובתו החשפנית, נהרגים.

ורגאס המודאג, שכל כולו מחויבות לסדר, לחוק, לשירות המדינה, לרציונליות – איש המייצג באופן 'טהור' את הנאורות המערבית – נאלץ להניח לבילוייו עם רעייתו, מעשה חוזר בסרט של הקרבה אישית, ולהתערב בטיפול במה שנראה שעלול להתגלגל למשבר בינלאומי. מולו, מופיעה דמותו המצמררת והגרוטסקית של קווינלן המזדקן. זה היה אמור להיות הפוך, והקהל האמריקאי באותו הזמן לא היה אמור לדעת כיצד לבלוע את זה: גיבור אמריקני שהוא מכוער ונבל, גם אם מקסים; ומולו ניצב איש יפה תואר, מתורבת ונאור, והוא מקסיקני דווקא, ועל זה יש להוסיף כאילו כדי להכעיס ולהתריס, שהוא נשוי לאישה אמריקאית יפה וטובה, שהיא גם מלח הארץ. ואולם בסוזי ובוורגאס נגלה גם יסודות זהירים וקטנוניים - שהיינו רוצים לוותר עליהם, אבל שהם חלק פנימי ממה שעושה אותם לאנשים שאנו חפצים ביקרם. קווינלן יודע מי הניח את הפצצה ברכב, מכיוון שהוא איש ער וחד; הוא אוהב לספר שרגלו התותבת – בה הוא בלם פעם כדור שכוון אל שותפו – מספקת לו "אינטואיציה". אבל ראיות ממשיות הן דבר מסובך, מה שמאפשר לפושעים השורצים בכל מקום לחגוג. משום כך הוא עצמו עוקף את החוק, כדי להפליל את החשוד. דווקא ורגאס, שנוכח במקום מתוקף תפקידו, הופך לעד להפללת החשוד המקסיקני. כשם שקווינלן הוא אמוציונלי ונסער בכל מה שנוגע לצדק - הוא רוצה לראות ולחזות בצדק, וחוק וסדר מוקפדים אינם מעניינים אותו – כך ורגאס, שסולד מאינטואיציה ומחוש, ומאמין רק בכלים של הרציונליות ובמה שהעיניים והאוזניים באמת רואות ושומעות, הוא למעשה אמוציונלי בעצמו בכל מה שנוגע להגנה על הסדר הטוב ועל ההליך ההוגן והתקין. ורגאס, אורח בארה"ב, מתנפל מהר מדי על יריבו המסוכן ומחליט, כדי להגן על החשוד המקסיקני ועל זכויות האדם בכלל, להפוך את העולם כדי לברר האם קווינלן הוא למעשה איש מושחת.

[*]

מי צודק? האידיאליסט הטוב והנאור, השש אלי קרב כדי להגן על הסדר והיציבות, או מלך הכיתה הנערץ והיצרי, שבדרך פעולתו העקלקלה מבקש להחיש את פעולתן של טחנות הצדק? מי מהם תורם יותר ליציבות, ומי מהם מערער אותה? בראיונות מאוחרים אומר וולס: "מוסרית אני חייב לתעב את קווינלן, הוא יוצא נגד כל מה שמקודש לנו ושאני מאמין בו, דמוקרטיה; אבל רק מוסרית – לא אנושית." קווינלן הוא אנושי עד כאב; אבל דווקא אחרי מפלתו מידיו של ורגאס, יתברר כי הוא גם צדק: החשוד, מאהבה של בתו של הנרצח, הוא אכן הרוצח – כך התוודה לבסוף בחדר החקירות.

באותו הרגע שבו ורגאס תופס אותו על חם, קווינלן כל כך נבהל – אולי גם מעצמו ומדרכיו? - והוא כה מקנא בורגאס על דרכיו שלו - המסודרות, המתורבתות, על אשתו היפה והצעירה; עד שהוא חוזר על כורחו לשתייה שנגמל ממנה שנים קודם לכן, וכל הכאב על אשתו שלו, שנרצחה כשהיה שוטר צעיר, צף ועולה, אותו כאב שמתברר לנו שהניע את מרוצו הנצחי והאכזרי אחר הצדק.

כמה מן המבקרים (כמו רוג'ר אברט) לא יכלו שלא לשים לב להקבלות מהותיות בין דמותו של וולס, לבין יציר כפיו, קווינלן. דמותו של מפקד המשטרה, שגסותה הכמעט מפוארת, מדמה את שקיעתו של וולס, ששני סרטיו הקודמיו היו "אותלו" ו"מקבת" – וגם קווינלן הוא סוג של גיבור שייקספירי טראגי. אחת השאלות שהעלה איברט הייתה, כיצד יכול הסרט הזה להיות נבואי כל כך? האם וולס ניבא שלא ביודעין את גורלו? הסרט הזה ניבא לא רק את גורלו של וולס, אלא במידה רבה גם את גורלה של החברה האמריקאית ואת צביונו של הקולנוע האמריקאי. זוהי יצירה על אנטי גיבור, והטוב, הרע והמכוער בה, מזוגים אלה באלה בכוונת מכוון. נראה כאילו וולס מבקש להציג בסרט הזה את נצחיותו של טיפוס פוליטי מסוג מסוים, ומנבא לנו את שובו בעתיד, מה שאכן קורה בזמננו ממש. באופן מרומז ואירוני הוא גם קושר בין תרבות החופש, הסמים והרוקנרול הליברלית, תרבות של פריקת עול, לבין הממדים האפלים בחברה האמריקאית ובאדם בכלל.

[*]

"מגע של רשע" הוא הסרט האולטימטיבי על מה שאפשר לכנותו 'סינדרום המנהיג הניצי הדגול'. האיש הכריזמטי והחריף המכור למנעמים אבל נחוש לשרת את עמו, שהוא גם מהתל בו; מי שמשוכנע שהוא רדוף, מוקטן ללא הפוגה, אבל גם בעל עוצמה אינסופית; משסה אנשים אלה באלה ומסית, כדי להבטיח את שלטונו; מי שסולד מנטייה לאידיאליזם וממוסריות יתרה, כי הוא מאמין שהוא רואה את המציאות בעיניים מפוכחות – והוא כנראה צודק, אבל מגזים; מי שדואג לענייני הציבור במקום לישון בלילה, אבל תוך כדי כך דואג גם לענייניי החוות והווילות שלו; מי שרבים שונאים אותו ורואים בו מפלצת מסוכנת - והוא עצמו, בבלבולו ובייסוריו גם מעריץ וגם מבוהל מעצמו.

לוולס ישנו סיפור מעניין על פרשת היכרותו עם ווינסטון צ'רצ'יל. ואני מהרהר בדמותו של מישהו אחר, קרוב אלינו מאוד. האם משהו השתנה בעולמנו מאז שהסרט הזה נוצר? מצד אחד אנו מתקדמים יותר ויותר אל שוויון מגדרי, אחדות בינלאומית, שקיפות שלטונית, שוויון גזעי ולאומי, זכויות אדם. אבל גם ההיפך מזה מתרחש. בסרט הזה הטוב והרע מתערבבים כשם שמתערבבים בו אמריקאים ומקסיקנים, שוטרים ופושעים, גברים ונשים, ולא תמיד ברור מי הוא מי, כי כולנו בני אדם ומכילים את כל היסודות. נדמה לי שוולס רצה לתאר את הדינמיקה שבתוך החברה הדמוקרטית בין כוחות השמאל לבין כוחות הריכוזיות הלאומית, ולהראות שלכל אחד מהם יתרונותיו וחסרונותיו, גם אם המפלצת ממוקמת בסופו של דבר בשדה הפשיסטי.

[*]

בתוך בהלתו מורגאס, קווינלן מונע ומודח על ידי כוחות ארסיים ואפלים באמת שרוחשים בלוס רובלס - בעולם שלנו – אותם סוחרי סמים שורגאס פועל נגדם, לחבור אליהם כדי עולל לסוזי מעשה נורא שכולל אונס קבוצתי והפללה ברצח, וכך להוציא אותה ואת בעלה מן התמונה. המעשה הזה הוא התקפה על הברית המקודשת בין גבר לבין אישה. בזה מתבטאת השחתתה הממושכת של תודעתו של מי שנועד לשרת, אבל שבשם שירותו שוקע בתוך זיהום מוסרי. גם ורגאס זועק בעצמו ברגע הזה: "עכשיו אינני איש חוק יותר - אני בעל." וולס מזמין אותנו גם היום לעמוד על הראוי ולא לשקוע בשאננות מוסרית לחוש מהו צדק ולהגן על הצדק, וגם מראה לנו שליצר הזה ישנם גבולות, ושכשם שישנוניות מוסרית היא דבר מסוכן, כך גם ערנות מוסרית אמוציונלית מדי היא דבר מסוכן. העולם זקוק לאיזון, ואיזון אינו דבר פשוט.

כל צופה ער הבקיא בענייני האקטואליה לא יוכל שלא לשים לב לרלוונטיות של עניינים אלה לזמננו: זוהי דמותו של אדם שאנשיו מעריצים אותו ורואים בו את המגן היחיד האפשרי מפני האיומים הרובצים סביבם, והוא עצמו מבצע עליהם מניפולציות. איש כמעט אינו יכול להאמין שיש בו דופי אמיתי, בעת שכדי לשמר את שלטונו ולקדם את שליחותו, הוא נדחף לכרות בריתות עם הכוחות האפלים באמת שפועלים בחברה. הוא וחסידיו השוטים תוקפים את אותם אנשים שרוחם היא אידיאליסטית אבל עניינית ואשר מנסים לשים סוף למעלליו הנפשעים של מנהיג זה. מבחינה אנושית אנו יכולים לחמול עליו, אומר וולס; מבחינה מוסרית וציבורית, מעשיו מעוררים חלחלה, למרות הערך הגדול שבחלקם, והדחתו היא עניין חיוני.