אין ארץ אחרת: ביקורת הסרט הישראלי-פלסטיני שזכה באוסקר

"אין ארץ אחרת": ביקורת הסרט הישראלי-פלסטיני שזכה באוסקר

שלח לחבר הוסף תגובה

הסרט הישראלי-פלסטיני שהביא ארצה את פרס האוסקר הנוצץ כלל לא יצא מסחרית בישראל ונחשב "מוקצה". גם אם הוא יהיה לא נעים לרבים כאן, סרטם התיעודי של יובל אברהם ובאסל אדרה על מאבקו של הכפר הפלסטיני מסאפר יטא, הוא הרבה יותר מאג'נדה פוליטית – אלא הוכחה שקולנוע תיעודי יכול וצריך לעשות שינוי ואסור לנו להתעלם מכך

בפסטיבל ברלין 2024, כשיובל אברהם ובאסל אדרה עלו לבמה לקבל את הפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר על סרטם "אין ארץ אחרת" ("No Other Land"), טען אדרה בנאומו כי קשה לו לחגוג את הזכייה "בשעה שעשרות אלפי בני עמי נטבחים ונשחטים על ידי ישראל בעזה"; אברהם ציין את אי-השוויון בין השניים – אותו כינה "אפרטהייד". במהרה תויג הסרט ויוצריו בתקשורת המקומית וברשתות כיצירה "אנטי ישראלית" ואף "אנטישמית", כשחצים מופנים אל אברהם על כך שלא ציין את החטופים בנאומו.

מאז שהפך כל אחד מהשניים באופן מסוים לפרסונה נון-גרטה בארץ (אברהם אף טען שהוריו אוימו על ידי פעילי ימין שצבאו על ביתם), סרטם לא הופץ מסחרית או רשמית כאן (הוא זמין כעת לצפייה ישירה חינמית באתר "שיחה מקומית") למרות שהמשיך לגרוף פרסים ברחבי העולם, בדרך לטקס הגדול מכולם: האוסקר, שבו זכו השניים. עדיין, אם יש משמעות למונח החלול "סרט חשוב" – "אין ארץ אחרת" מדגים אותה, גם אם הוא יעורר זעם בליבם של ישראלים רבים.

הסרט מביא את סיפורו הלא נודע של אזור מסאפר יטא, הממוקם בדרום הר חברון ובו כפרים פלסטיניים המופיעים במפות עות'מאניות כבר במאה ה-19. מ-1980 הוכרז האזור על ידי צה"ל כשטח אש, ולמרות עתירות שכשלו לבג"צ, מנסה המדינה לפנות את תושביו עשרות שנים ברצף – שעצמם גרים באזור לא פעם ללא חיבור לחשמל ומים ותופסים מחסה מבתיהם ההרוסים במערות זמניות. סרט זה מגולל את המאבק של האזור מ-2019 ועד אוקטובר 23 (הסרט סיים את הפקתו טרום ה-7.10), בדגש על נקודת מבטו של אדרה ומשפחתו האקטיביסטית על הסיטואציה, ומנגד – אברהם ונקודת מבטו היהודית-ישראלית.

על פניו "אין ארץ אחרת" נשמע כמו עוד "אג'נדה פרו-פלסטינית", שמציגה "תוקף" ו"מותקף" מוחלטים, אך ההפך הוא נכון: סרטם של אדרה ואברהם אינו מגיע לצבוע את המציאות בשחור ולבן, אלא להסתכל עליה נכוחה; תקיפות מתנחלים אלימות ומאבקים עם הצבא (שלעיתים מסתיימים אף הם בטרגדיות) נחתכים ברגע לשיחות חולין בין אברהם לאדרה ברכב או עישון נרגילה במסעדה קרובה בחברון. הקונטרסט בין האלימות לשלווה הציורית מפגיש אותנו עם האמת, שאולי רבים מאיתנו פחות נכונים לשמוע – גם אלו אנשים, גם הם כואבים וגם הם נקלעו לסכסוך עתיק יומין, עקוב מדם על אדמה ודת. באופן זה, קשה להישאר אדיש לאחיו הקטנים שצופים בסרטים מצוירים במערה חשוכה לצד קרוב המשפחה המשותק, אך גם שלא לתהות איך מרגיש החייל בתוך הסיטואציה אותה נשלח לבצע. באותה הצורה, קשה עוד יותר לטעון ש"אין ארץ אחרת" הוא סרט חד-צדדי: הן אברהם והן אדרה נתקלים במהלך הצילומים במציאות ובנקודת מבט ששונה משלהם; כך, אברהם מבלה עם משפחתו של אדרה ונלחם עבורה אך גם "חוטף ממנה" על כך שלו יש בית יציב אליו הוא יכול לשוב וזכויות שחבריו מעולם לא הכירו. "איך אנחנו יכולים להישאר חברים, כשזה יכול להיות אח שלך או חבר שלך שהרס את הבית שלי?", מטיח אחד מבני המשפחה באברהם ומעניק חומר מחשבה לקהל (בעיקר המקומי), שלא כל דבר שנדמה לנו מובן מאליו הוא אכן ככה.

דרך שילוב בין תיעוד "גרילה" של אדרה, חומרי ארכיון מילדותו לבין צילום לעיתים קלסטרופובי של רחל שור, נוצר טשטוש בין עבר והווה, שמדגיש כמה אותו סכסוך הוא המציאות הקשה של תושבי האזור כבר שנים. כהמשך לכך, "אין ארץ אחרת" נמנע מפורמט "הראשים המדברים" הקלאסי בו סרטים תיעודיים לרוב נוקטים אלא נותן לאנשים ולתמונות לדבר בעד עצמם, ללא אקספוזיציה מיותרת. מן הצד האחר, לא ניתנת התחושה כלל בסרט שיש דרך אחת נכונה לפתרון – הצופה נותר להתחבר עם הדמויות אך גם להכיר במציאות בצורה הפסימית ביותר שלה. האם "אין ארץ אחרת" מהווה צפייה קלה עבור הקהל המקומי? רחוק מכך, אך הוא תזכורת לאפקטיביות של הדימוי המצולם וכמה תיעוד יכול לנסות ולעשות שינוי כשהוא מעמת אותנו עם המציאות. גם אם זה קשה, עדיף לנו לפקוח את העיניים.

הסרט "אין ארץ אחרת" ניתן לצפייה ישירה באתר "שיחה מקומית". לצפייה - לחצו כאן

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »
דניאל עמיר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות