מה יש ב"שיגעון של לילה"? יאפים במנוסה, אוטו גלידה נקמני, פסלי אדם חיים והמון, המון כיף. ועדיין, גם 40 שנה אחרי צאתו, הוא רחוק מלהיות אחד מסרטיו המוכרים והאהובים של הבמאי האגדי מרטין סקורסזה. זה הזמן לשנות זאת
"זו השראה ברורה, וסרט נהדר. אני מאמין, לא דיברתי על זה עם מרטין סקורסזה, אבל זו פעם שהוא אמר לעצמו, 'אני רוצה לעשות סרט שיהיה לי כיף ליצור", אמר לאחרונה אוסטין באטלר על הסרט "שיגעון של לילה" ("After Hours "), כשנשאל לארבעת סרטיו המועדפים ע"י אפליקציית הסרטים האהובה "לטרבוקסד" בפרימיירת סרטו החדש, "נתפסו על חם".
אכן, כל מי שראה את סרטו האחרון של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום") ומכיר את אותה יצירה מוזרה של סקורסזה מ-1985 זיהה את הניסיון המובהק ליצור מחווה/להעתיק/להעריך את האחרון: מהשחקן גריפין דאן ("זאב אמריקאי בלונדון"), כוכב "שיגעון של לילה", שחוזר כאן לתפקיד קטן כמנהל בר מקומי בשם פול (כפי שנקרא גם בסרטו של סקורסזה), ועד הצד האפל והמשוגע של ניו יורק, שרודף את הדמות הראשית התמימה על לא עוול בכפה. אבל עם כל הכבוד לסרטו של ארונופסקי, כל אותם רפרנסים בעיקר מזכירים כמה גדול סרטו של סקורסזה, וכמה נשכח הוא ביחס לפילמוגרפיה המעוטרת שלו. במלאות 40 שנה לצאתו, חזרנו להבין מה עמד מאחורי יצירה חריגה זו ולמה היא ראויה לתשומת ליבנו המלאה.
פול האקט (דאן), פקיד אפרורי במשרד אפרורי למדי, חוזר מדי יום על אותה רוטינה קבועה - מתקתק את חייו במקלדת המחשב מולו, רק כדי לחזור חלילה ביום למחרת. לילה אחד, פוגש פול בזרה יפה בבית קפה ושמה מארסי (רוזאנה ארקט, "ספרות זולה"). במהרה, שיחה קלילה על ספרים הופכת את חייו של פול לסיוט, כשאירועים מצערים ואנשים ביזאריים נקרים בדרכו בזה אחר זה ברחובותיה החשוכים של ניו יורק – בין היתר היפית מטורפת (טרי גאר, "טוטסי") ומוכרת אוטו גלידה נקמנית (קתרין או'הרה, "ביטלג'וס") - בעוד שהוא רק מנסה להגיע הביתה.
אפשר להסתכל על "שיגעון של לילה" דרך שתי פריזמות: האחת, כדוגמה מובהקת להתעוררות של ז'אנר קומדיית הסקרובול (Screwball) באמצע שנות ה-80. אותו ז'אנר קולנועי שהציג דיאלוג מהיר וציני, היפוך קונבנציות מגדריות ורצף סיטואציות חריגות שקורות בזו אחר זו ושלט בקולנוע הקומי של שנות ה-30, כאנטיתזה למצב המעורער של ארה"ב בשנים שלאחר השפל הכלכלי הגדול. שנים אחרי שקרי גרנט וקתרין הפבורן הפכו לכוכבים בינלאומיים בזכות קומדיות אלו ("צער גידול חיות", לדוגמה), החלו לצוץ בזה אחר זה קומדיות מודרניות שהתמודדו עם הקפיטליזם הדורסני של שנות ה-80, ומנגד תחושת הפרנויה המתמדת ממלחמת עולם גרעינית באמצעות שיבה ליסודות הסקרובול.
לצד "שיגעון של לילה", אותה תחייה כללה בין היתר את "סוזאן סוזאן" (1985) של סוזאן סיידלמן ו"מי הנערה הזו?" (1987) של ג'יימס פולי - שניהם בכיכובה של מדונה וכוכבי סרטו של סקורסזה (בהתאמה), רוזאנה ארקט וגריפין דאן; "ברזיל" (1985) של טרי גיליאם; "משהו פראי" (1986) של ג'ונתן דמי; "בייבי אריזונה" (1987) של האחים כהן; "נשים על סף התמוטטות עצבים" (1988) של פדרו אלמודובר; "מדורת ההבלים" (1990) של בריאן דה פלמה ועוד ועוד.
מנגד, אפשר להסתכל גם על "שיגעון של לילה" כתוצר וגם כחלק מהותי מהפילמוגרפיה של סקורסזה בשנות ה-80 – עשור שמצא את הבמאי מנסה כל ז'אנר אפשרי, מתמודד עם התמכרות לקוקאין וכשלונות כלכליים ובעיקר מנסה למצוא את הקול הייחודי שלו, כשבני דורו - או יותר נכון, נציגי "הוליווד החדשה" (כדוגמת פרנסיס פורד קופולה ורוברט אלטמן, קורבנות ידועים של שינוי הגישה בשנות ה-80) - הפכו לפאסה בתעשייה שביקשה לראות רווח לפני חזון אומנותי.
כך קיבלנו בדיעבד את אחד העשורים המגוונים ביותר בעשייה של הבמאי הענק הזה: מסרט הספורט האולטימטיבי ב"השור הזועם" (1980) ל"מלך הקומדיה" (1982), אחת מקומדיות הפשע הטובות ביותר שנראו על המסך הגדול; מלהיט רווחי ודרך לקדם את הקריירות של פול ניומן (שזכה על סרט זה בפרס האוסקר) וטום קרוז הצעיר ב"צבע הכסף" (1986) ועד חקירה מעמיקה של שורשי הנצרות בסרט השערורייתי דאז "הפיתוי האחרון של ישו" (1988); וכלה בקליפ בחניון נטוש ללא אחר ממייקל ג'קסון ב-"Bad" (1987).
בעשור של התחלות חדשות עבור הבמאי, "שיגעון של לילה" נותר עדיין כזה: הוא היה לסרטו הראשון של סקורסזה שנעשה בלי השתתפותו של המוזה וה"בסטי" רוברט דה נירו מאז "אליס לא גרה כאן יותר" (1974), 11 שנה קודם לכן; הוא בין הדוגמאות הנדירות של סרט מקורי לחלוטין מצד הבמאי - שלא מבוסס על ספר/קטעי ארכיון/סיפור חייה של דמות ציבורית – ונותר האחרון מסוגו בפילמוגרפיה של סקורסזה עד ימינו אנו; על התסריט לא אמון השותף הוותיק לדרך פול שריידר ("נהג מונית") אלא ג'וזף מיניון, סטודנט לקולנוע בן 26 שכתב את התסריט כמטלה לקורס באוניברסיטת קולומביה; ויצירה שבכלל לא יועדה מראש עבור הבמאי המהולל אלא עבור היוצר הצעיר טים ברטון, שזז הצידה כשסקורסזה הביע התעניינות.
"מרטי, הגיע הזמן שתרוויח קצת כסף", התוודה הבמאי שנים מאוחר יותר על הלך הרוח שלו באותה התקופה. בעודו מתמודד עם הכישלון המסחרי המהדהד של "מלך הקומדיה" (סקורסזה הודה מאוחר יותר כמה נפגע כשמגזין "אנטרטמיינט וויקלי" הכריז על הסרט כ"פלופ השנה") ועם הנטישה של אולפני פארמאונט את הפקת "הפיתוי האחרון של ישו" ארבעה שבועות בודדים לפני תחילתה, "שיגעון של לילה" נראה היה כמו הצעד הנכון. עם סיוע מצד הבמאי הבריטי הוותיק מייקל פאוול (חצי מהצמד פאוול ופרסבורגר, שעומדים מאחורי קלאסיקות כגון "הנעליים האדומות" ו"חייו ומותו של קולונל בלימפ"), בעלה דאז של תלמה סקונמייקר (העורכת המיתולוגית של סקורסזה) שעזר לבמאי הצעיר להבין את האווירה הכללית של הסרט וכיצד לסיים אותו (את הסיום האייקוני לא נספיילר כאן), יצא סקורסזה לדרך. התוצאה אמנם לא הייתה הלהיט לו ציפה, אך העניקה לו את פרס הבמאי בפסטיבל קאן באותה השנה ובעיקר מספיק אמון מצד המשקיעים לקום ולנסות ליצור שוב את "הפיתוי האחרון של ישו".
אין שאלה שהכאוס בחייו האישיים של סקורסזה מתבטא על המסך הגדול. "שיגעון של לילה" נע בצורה פנאטית בין התרחשות להתרחשות, מגמד את חייו של האדם הפשוט אל מול הגורל הבלתי מתחשב (המילה הלעיתים שחוקה "קפקאי" רשומה בגדול על הסרט) ובעיקר מנסה להבין כיצד להתמודד עם בשורה מרה אחת אחרי השנייה שנופלת משום מקום על גיבורנו. בתקופה שבה כולנו מרגישים ככה, ל"שיגעון של לילה" יש פתרון בשבילנו: תהיו אנשים, ותדעו מדי פעם לעשות כיף.