עם 12 מועמדויות לאוסקר, הכנסות של מעל חצי מיליארד דולר ופרס אוסקר ראשון שבו זכה ליאונרדו דיקפריו, מעטים יכלו להישאר אדישים לסרטו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו שיצא לפני עשור. מישאל רוברט על סרט שכוחו לא נעלם או נחלש, אלא מתעצם אף יותר בחלוף הזמן
כשסרטו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "האיש שנולד מחדש" (The Revenant), יצא לפני עשור, אין צופה שראה אותו והיה יכול להישאר אדיש. החוויה יוצאת הדופן שהוא סיפק הותירה רושם בלתי נשכח. מעטים הסרטים שמותירים את הצופים בהם בסערת רגשות גם לאחר שהסרט מסתיים, אך חלק נכבד מהסרטים האלה נשכחים עם הזמן. הסיבה היא שלעיתים סרט יכול להיות סוחף כאשר צופים בו בפעם הראשונה, אך הופך להיות בנאלי יותר כאשר אפקט ה-'וואו!' מתעמעם עם הזמן, ובצפיות חוזרות. אבל בסרטו של הבמאי המקסיקני, נדמה כי כוחו לא נעלם או נחלש, אלא החוויה משתפרת אף יותר בחלוף הזמן.
אפוס ההרפתקאות מגולל את סיפורו של יו גלאס (ליאונרדו דיקפריו), חבר במשלחת ציידים וסוחרי פרוות. גלאס נמצא במשלחת יחד עם בנו, הוק (פורסט גודלאק). כאשר הקבוצה מותקפת על ידי שבט אינדיאנים, הם בורחים וגלאס מוצא את עצמו מותקף על ידי דובת גריזלי. הוא מצליח להרוג אותה, אך נפצע באופן אנוש. מפקד המשלחת מחליט כי שניים מחבריה - ג׳ון פיצג׳רלד (טום הארדי) וג'ים ברידג'ר (וויל פולטר) - יישארו עם גלאס ובנו, בזמן שהשאר ימשיכו הלאה. לאחר הפיצול, פיצג'רלד מנסה מיד להרוג את גלאס, אך בנו מתערב, מה שמוביל את פיצג׳רלד להרוג אותו מול עיניו של גלאס המשותק. לאחר מכן, השניים משאירים את גלאס לבד, וחוברים למחנה, כאשר הם משקרים לגבי פעולותיהם וגורל גלאס ובנו. כשהוא בודד, פצוע קשה ולאחר שאיבד את בנו, מוצא גלאס את הכוחות לשרוד, להתאושש ולהתחזק ולצאת למסע נקמה.
המוטיב החוזר לאורך הסרט הוא של הורות - הרצון של ההורים להגן על ילדיהם או במקרה של גלאס לנקום את רציחתם. שבט האינדיאנים שפושט על המחנה של המשלחת - הפשיטה שהובילה לכאוס ולפציעתו של גלאס - מונהג על ידי צ'יף שמחפש את בתו. את הבת ימצא ויציל גלאס מאוחר יותר בסרט. הדובה שתקפה את גלאס ומצאה את מותה עשתה זאת מכיוון שהוא הפתיע אותה כשהיא הייתה לצד צאצאיה, והיא חששה שהוא יתקוף אותם. וגלאס, גיבור הסרט, מוצא את הכוחות, יש מאין, לשרוד ולחיות על מנת להביא את רוצח בנו לדין. הדמויות בסרט פועלות על פי מצפן מוסרי וערכי פנימי, ודווקא הדמות שאינה עושה זאת - פיצג'רלד, הוא אדם ללא משפחה וילדים, אדם הפועל על פי צרכיו האישיים והאגוצנטריים.
צילומי הסרט התרחשו ברובם בקנדה וארה"ב, אך מכיוון שהם דרשו שלג אמיתי ותנאי שטח ספציפיים, וכתוצאה מכך שצילומי הסרט התארכו מעבר למצופה, הם המשיכו לצלם את הסרט בארגנטינה. איניאריטו התעקש שכל הצילומים ירחשו באור טבעי ושכל סצנה תצולם לפני הסדר הכרונולוגי שלה, מה שגרם לקשיים רבים בהפקה, ולעזיבת חברי צוות רבים במהלך הצילומים. חברי הקאסט עבדו בקור מקפיא ובתנאים לא פשוטים, ודיקפריו טען כי זו הייתה חוויה מענה ומתישה, וכי זה הסרט הכי קשה שהוא צילם בקריירה שלו.
הדרישות הגבוהות של הבמאי, יחד עם קשיי ההפקה הרבים, מזכירים במעט את קשיי ההפקה שחווה פרנסיס פורד קופולה וצוותו בצילומי הסרט "אפוקליפסה עכשיו". גם שם הצילומים התרחשו בטבע - אמנם בסביבה טרופית ולא מושלגת, אך נדמה כי יש משהו בשילוב של במאי תובעני, תנאי שטח קשים והתארכות לא צפויה של הצילומים שיוצר יצירות מופת נצחיות. האובססיביות מולידה את הגאונות - או ההפך, תלוי איך מסתכלים על זה. לפחות איניאריטו לא חטף התמוטטות עצבים, בניגוד לקופולה בזמנו.
כך או כך, העבודה המייגעת השתלמה - הסרט זכה להצלחה גדולה, וקיבל תריסר מועמדויות לאוסקר, הכי הרבה מועמדויות באותה שנה ולהכנסות של 533 מיליון דולר. הוא זכה בפרס האוסקר עבור הבמאי הטוב ביותר, עבור הצילום ובפרס השחקן הראשי לדיקפריו. מיותר לציין שדיקפריו הוא אחד מהשחקנים הכי גדולים בדורנו, אך הגיע לטקס פרסי האוסקר באותה שנה למוד אכזבות.
הוא היה מועמד לפני כן ארבעה פעמים לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר והפסיד: בשנת 1993 כאשר הופיע בסרט "מה עובר על גילברט" וקיבל מועמדות לפרס שחקן המשנה, ולאחר מכן מועמדויות לשחקן הראשי עבור הסרטים "הטייס", "לגעת ביהלום" ו"הזאב מוול סטריט". כאשר ברזומה שלו הופעות מהפנטות גם בסרטים כמו "טיטאניק", "השתולים ו"חלון פנורמי", שאפילו לא קיבל עליהן מועמדות, התחושה הכללית הייתה שהאקדמיה קיפחה אותו לאורך השנים. אך הפעם, אולי גם כפיצוי, הוא זכה בפרס היוקרתי.
תחושת פספוס קלה עולה אולי על כך שטום הארדי לא קיבל פרס. כאשר אתה משחק לצד דיקפריו, קל להיבלע במסך, מתחת לאבק הכוכבים. אבל נוכחותו של הארדי לא נופלת כשאגדות אחרות משחקות לצידו - היא משלימה אותן. הוא מצליח, באומנות, ליצור אצל הצופים אנטגוניזם כלפי דמותו של פיצג'רלד, דמות שהופכת לנאלחת יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם.
חלק משמעותי מהצלחת הסרט נובע מהצילום הסוחף והאינטנסיבי של עמנואל לובצקי. הצילום מעביר את נקודת הקושי והכאב של הגיבור בצורה מושלמת וגורם לצופה להרגיש כי זה הוא עצמו שם, שוכב על הרצפה ומדמם בשלג המקפיא. אין שנייה אחת בסרט שהיא פחות ממרהיבה ביופיה, והוא מעביר את הדואליות של הטבע בצורה מדויקת - מצד אחד יופי טהור, אך מהצד השני אלימות ואכזריות אין קץ.
גלאס איבד את הכל בסרט, אשתו האינדיאנית נרצחה, כפי שאנו מגלים בפלאשבקים המציפים אותו, וכעת בנו נרצח לנגד עיניו, כאשר הוא לא יכול למנוע זאת. אבל בתוך הגורל האכזר הזה, הוא מצליח למצוא את הסיבה להילחם ולחיות. לובצקי מגיע כאן לשיא אפילו בסטנדרטים של עצמו, והסטנדרטים שלו גבוהים במיוחד. למעשה זו זכייתו השלישית ברצף בפרס האוסקר לצילום - שנה לפני כן זכה על עבודתו (גם לצד איניאריטו) בסרט "בירדמן", ובשנת 2013 זכה על הצילום של הסרט "כוח משיכה".
עבור הבמאי המקסיקני, שעיבד את התסריט לסרט מכתב יד של מייקל פונקה, המבוסס על סיפור אמיתי (ושוכתב בחלקו לצורך כתיבת הסרט), זהו סרטו התשיעי באורך מלא. הפילמוגרפיה שלו אינה עשירה במיוחד - למעשה, למרות שהסרט יצא לפני כעשור הוא הוציא סרט אחד בלבד מאז, כאשר אחד נוסף עתיד לצאת בשנה הקרובה ("ג׳ודי").
נדמה כי איניאריטו פועל לפי איכות, ופחות לפי כמות. בנוסף לכך, המאמץ שדרשו ממנו צילומי הסרט גרמו לו לקחת הפסקה של כמעט שבע שנים לפני שיצר סרט נוסף. למרות הדלות בכמות סרטיו של הבמאי בן ה-62, אפשר למצוא ברזומה שלו שלל יצירות נהדרות, בהן – "אהבה נושכת", "בבל" וזוכה האוסקר "בירדמן". סרטיו אינם מושלמים, אך תמיד מאתגרים את הצופה ומנסים להציף אותו - כאילו הם מנסים להוציא ממנו אמת מסוימת.
קל להגדיר את "האיש שנולד מחדש" כסיפור הישרדות ונקמה, כזה שראינו בהרבה סרטים אחרים. אבל אובססיה פרפקציוניסטית של הבמאי שלו, יכולת המשחק העילאית של הכוכבים שמובילים אותו וצילום מהפנט וסוחף, גורמים לו להיות הרבה יותר מסך חלקיו, וליצירה שכל צפייה בה מחדש היא תענוג.