חדשות קולנוע וסרטים

Seret מהעבר: 90 שנה ל"זמנים מודרניים"

4/2/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

לפני 9 עשורים יצאה הקלאסיקה של צ'ארלי צ'פלין על היחסים בין אדם למכונה, שגם 90 שנה אחרי נדמית רלוונטית ומצחיקה לא פחות וממשיכה לדבר אלינו בפשטות ובחוכמה. תומר כץ על סרט שמזכיר שהשאלה החשובה היא לא עד כמה העולם מתקדם אלא מי אנחנו בתוך ההתקדמות הזו

כש"זמנים מודרניים" עלה לאקרנים בשנת 1936 הוא היה נראה על פניו כמו עוד סרט של צ’ארלי צ’פלין עם דמות הנווד המוכרת, אבל כבר אז היה ברור שמשהו בו שונה. זה לא היה רק עוד סרט סלפסטיק גאוני, אלא יצירה שמסתכלת על העולם שמשתנה בקצב מהיר ועל מה קורה לאדם הפשוט בתוך כל ההתקדמות הזאת.

הסרט נוצר בתקופה של שינוי דרמטי שבה אמריקה ניסתה להתאושש מהשפל הכלכלי הגדול, כאשר מפעלים גדלו בהיקפם והטכנולוגיה נתפסה כהבטחה לעתיד טוב יותר. במקביל, הקולנוע עבר מהפכה משלו עם כניסת הסאונד. למרות זאת, צ’פלין בוחר ללכת נגד הזרם ויצר סרט שרובו אילם (סרטו האילם האחרון), כזה שמבוסס על תנועה, קצב וגוף - ובעיקר על מבט ביקורתי כלפי העולם החדש.

בלב "זמנים מודרניים" עומד המפעל כמרחב שמפרק את האדם לחלקים. הנווד של צ’פלין הוא בורג קטן במכונה גדולה, פועל שחוזר על אותה פעולה שוב ושוב עד שהגוף והנפש קורסים. הסצנות המפורסמות של פס הייצור, שבהן הוא נבלע בתוך גלגלי השיניים הן לא רק בדיחה ויזואלית אלא תיאור של אובדן שליטה. צ’פלין לא תוקף את הטכנולוגיה עצמה אלא את הדרך שבה היא מנוהלת. המכונות לא מוצגות כ"רוע", אבל העולם שבונה אותן מתייחס לאנשים כאל אמצעי ולא כאל מטרה. אחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט מציגה מכונה שאמורה להאכיל עובדים כדי לחסוך זמן הפסקה. הרעיון מגוחך, אבל גם מפחיד - האדם הופך למכשיר שצריך לפעול ללא עצירה, בלי רגע לנשום.

הכוח של הסרט טמון בכך שהוא לא מטיף. אין בו נאומים או סיסמאות ובטח שלא פתרונות גדולים. צ’פלין מציג מצבים שמאפשרים לנו להבין לבד שמשהו כאן לא עובד. הצחוק עולה מתוך הזדהות, אבל גם מתוך כאב. אנחנו צוחקים ואז מבינים שאנחנו בעצם צוחקים על עצמנו. הסרט גם מציג עולם שבו הקול שייך לבעלי הכוח. הקול האנושי כמעט ואינו נשמע, אלא בעיקר קולות של מכונות. הנווד עצמו נשאר כמעט ללא קול, וכך הופך לדמות אוניברסלית - כזו שלאו שייכת רק לתקופה אחת או למקום מסוים, כזו שאפילו אפשר להזדהות איתה גם בימינו.

עם השנים, "זמנים מודרניים" רק הלך והעמיק את הרלוונטיות שלו. אם בשנות השלושים מדובר היה בפסי ייצור ובמפעלים, היום אפשר לחשוב על משרדים, מערכות ועבודות שבהן אנחנו נמדדים לפי תפוקה, זמינות ויעילות, במיוחד בעידן שבו הבינה מלאכותית תופסת תאוצה ומשתלטת על רוב תחומי החיים. כמו אז, גם היום הטכנולוגיה מבטיחה להקל עלינו, לייעל תהליכים ולפנות זמן. החשש נשאר דומה - לא שהטכנולוגיה תחליף את האדם, אלא שהאדם יתבקש להתאים את עצמו אליה בקצב שלא תמיד מאפשר לו להישאר אנושי.

ובכל זאת, חשוב להדגיש ש"זמנים מודרניים" הוא לא סרט נגד קדמה. הוא סרט שמבקש לשאול איך מתקדמים מבלי לאבד את מה שחשוב באמת. צ’פלין לא מתגעגע לעבר רומנטי, אלא מבקש עתיד שבו יש מקום לחמלה, לקצב אנושי ולבחירה. הקשר בין הנווד לנערה הצעירה בסרט מדגיש את זה בצורה טובה. שניהם דמויות שנדחקו לשוליים, בלי עבודה יציבה ובלי ביטחון כלכלי, אבל עם רצון לחיים פשוטים וטובים יותר. הקשר ביניהם הוא לא פתרון חברתי, אלא הצהרה כי בתוך עולם קשוח ומנוכר החיבור האנושי הוא העוגן האחרון שנשאר.

הסיום של הסרט עם השיר הידוע Smile אינו אופטימי קלאסי. אין ניצחון על המערכת, אין שינוי חברתי גדול – אבל כן יש הליכה משותפת אל הלא נודע. זה סיום צנוע, אבל גם אמיץ. הוא אומר שלפעמים התקווה אינה בשינוי העולם אלא בבחירה לא לאבד את עצמך בתוכו. תשעים שנה אחרי, "זמנים מודרניים" ממשיך לדבר אלינו בפשטות ובחוכמה. הוא מזכיר לנו שהשאלה החשובה היא לא עד כמה העולם מתקדם אלא מי אנחנו בתוך ההתקדמות הזו. בעידן שבו אנחנו חיים היום, עידן שבו הכל נע מהר יותר מתמיד, זו אולי השאלה הדחופה ביותר.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן

בחודשים פברואר-אפריל תזמורת המהפכה בניהולם האמנותי של זהר שרון ורועי אופנהיים, חוזרת אל יצירת המופת של צ'רלי צ'פלין – "זמנים מודרניים". הסרט יוקרן על מסך ענק בליווי התזמורת, שתבצע את הפסקול המקורי והסימפוני בנגינה חיה.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור Seret מהעבר

תומר כץ - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !