איך הפקה עצמאית אחת בלב עשרות סרטי מדע בדיוני גדולים הרבה יותר הפכה לכה משפיעה על הקולנוע ועל הדרך שבה אנחנו חושבים? 70 שנה אחרי צאתו לאקרנים, זהו סיפורו של "פלישת חוטפי הגופות" ומורשתו הבלתי נגמרת
אחד הפחדים הקמאיים המובהקים ביותר שיש לאדם הוא הפחד להיות לא נחוץ יותר, בר החלפה, מחוץ לסדר העולמי. מהפחד להיות מוחלפים ע"י מכונות ועד החשש להפוך לעדר (או ההפך, החשש להיות חריג מדי), תפיסה זו ליוותה את האמנות משחר ימיה, ובהתאם, גם את הקולנוע. עדיין, נדמה שקשה למצוא סרטים שזיקקו כה טוב את אותה פרנויה לכדי ביטוי ויזואלי כמו "פלישת חוטפי הגופות" ("Invasion of the Body Snatchers") של דון סיגל מ-1956, שיצא בדיוק היום לפני 70 שנה. איך מה בהפקה עצמאית וזולה, מעין "בי מובי" לכל דבר ועניין, הופך אקטואלי יותר ויותר משנה לשנה?
מבוסס על ספרו של ג'ק פיני, "חוטפי הגופות" מ-1954, "פלישת חוטפי הגופות" מביא את סיפורה של פלישת חייזרים "שקטה" בעיירה הפיקטיבית סנטה מירה שבקליפורניה. זו מתחילה להיות מוצפת בחלקיקים חייזרים שנופלים מהשמיים, שהופכים עם הזמן למעין ביצי ענק, מהן בוקעים כפילים מדויקים של תושבי העיירה. בעוד האנשים המקוריים נעלמים לפתע מהמרחב הציבורי, אותם כפילים מאמצים את התנהגותם, אופיים ואמונותיהם המלאות של הראשונים, אך נותרים נטולי רגש. כשהרופא מיילס בנל (קווין מקארתי) מתחיל לזהות התנהגות מחשידה בסובבים אותו, הוא שם לעצמו למטרה לחשוף את הקנוניה החייזרית.
קל לסווג את "פלישת חוטפי הגופות" כעוד סרט מדע בדיוני טיפוסי לתקופה – מ"אולטימטום לאדמה" (“The Day the Earth Stood Still") או "הדבר", כזה המזהיר ממפלצות ענק או חייזרים רצחניים שעתידים להרוס את העולם ומתמקד בסיפורו של גיבור אחד חסר אונים, אל מול עולם שלא מעוניין להקשיב. אך בדיוק כמו הסרטים הנ"ל, תהיה זו טעות חמורה לדבר עליו מבלי להבין את הקונטקסט של התקופה או האנשים שעמדו מאחורי אותה יצירה.
השנים הן שנות ה-50, וארה"ב משתדלת בכל מאודה לשמור על חזות "מושלמת" - חיי הפרברים משגשגים, הכלכלה צומחת, הטלוויזיה נכנסת אט אט לכל סלון והעולם כבר לא מתמודד עם מלחמה עקובה מדם. אך מילת המפתח כאן היא "משתדלת". בפועל, המעצמה הגדולה בעולם התמודדה מדי יום עם החשש ההולך והגובר מפני מתקפה גרעינית מצד ברית המועצות, כשהמלחמה הקרה הלכה והתחממה. בהתאם, את מדיניות החוץ הקדישה לבחישה בנעשה במשטרים זרים, כדי שאלו לא יפלו לשליטת הרוסים (דוגמת מלחמת קוריאה ומלחמת סיני); מדיניות הפנים שלה הוקדשה – בין אם באופן גלוי או מרומז – ליצירת קונפורמיזם ותרבות נגד, מערבית ו"ערכית", לזו שהציעה בריה"מ. תפיסה זו הניבה גם את ימי המקארתיזם, כשהסנאטור ג'וזף מקארתי ביקש להשתיק ולגרש כל דעה שנשמעת "קומוניסטית", אך בפועל, כל אחת שסטתה מהקונצנזוס.
אז האם "פלישת חוטפי הגופות" הוא אלגוריה ישירה להעלמת העין של הציבור האמריקאי ל"ציד המכשפות" בחסות המקארתיזם או שמא החשש מאותו קונפורמיזם משתלט? התמונה הופכת מורכבת יותר כשאליה נכנס דון סיגל, במאי הסרט ומי שנחשב לאחד הבמאים העיקשים ביותר של הוליווד, שהתקשה לשתף פעולה עם התעשייה החונקת, דבק בעמדה אינדיבידואלית נחרצת (הנוטה לקרב השמרנות), ובנה בדמותו במאים גדולים דומים, כמו סם פקינפה (שהיה לעוזרו הצמוד במשך שנים) וקלינט איסטווד (אותו ביים בסרטים רבים, כולל סרטו הנודע ביותר "הארי המזוהם").
גם על סט "פלישת חוטפי הגופות" התקוטט סיגל, בתמיכת התסריטאי דניאל מיינוורינג, עם המפיק העצמאי וולטר ונגר ("קליאופטרה"), כשהאחרון כפה עליו סיום אופטימי לסרט. במקום לסיים עם הסצנה הידועה שבה בנל מנסה לעצור מכוניות על הכביש המהיר ולהזהיר אותן כי הן "הבאות בתור", ביקש ונגר להוסיף מעין אפילוג, שמציג את השתכנעות הרשויות מסיפורו של הדוקטור הנסער, כשה-FBI ניגש לטפל בעיירה הבעייתית. "העומדים בראש כמעט הרסו לי את הסרט", התוודה לימים סיגל, "נאלצתי להסכים".
אנקדוטה זו מוסיפה רבדים אחרים לאופי הסרט: האם הפחד מקונפורמיזם הוא דווקא פחד מהקונפורמיזם הסובייטי ולא האמריקאי? האם הפירוש של הפחד ממקארתיזם יכול להתיישב עם במאי שבעצמו סלד מנטיות קומוניסטיות? סתירות אלו לא בהכרח מתיישבות וגם לא מתיימרות להסתדר; הן בעיקר הופכות את "פלישת חוטפי הגופות" לאחד מסרטי המד"ב המבריקים והעל-זמניים ביותר שראה הקולנוע.
ואכן, כל דור ראה מאז "פלישת חוטפי הגופות" משלו, מתחבר ל"צייטגייסט" (רוח הזמנים) של אותו הרגע. ב-1978, פיליפ קאופמן השתמש בפרנויה ממעקבים ממשלתיים ששטפה את אמריקה כדי ליצור רימייק מצוין (רבים רואים בו טוב יותר מהמקור), בכיכובם של דונלד סאת'רלנד, ברוק אדאמס ("ימים ברקיע") וג'ף גולדבלום (כיום, מורשתו בעיקר נותרה בתמונתו של סאת'רלנד מצביע וצורח, שהפכה למים).
למעלה מ-15 שנה מאוחר יותר, ב-1993, היה זה אבל פררה (אותו תוכלו לראות מככב בימים אלו ב"מרטי סופרים") שעיבד את יצירתו של פיני וסרטו של סיגל לסרט שעסק יותר מכל באינדיבידואליזם, בשנים שראו התחדשות ליברלית באמריקה; וב-2007 היה זה הבמאי הגרמני אוליבר הירשביגל וצמד האחיות וצ'אוסקי ("המטריקס") שהפכו את המקור לגרסתו ההוליוודית ביותר, בכיכובם של ניקול קידמן ודניאל קרייג.
האם נראה עוד עיבוד לאותו סיפור מבעית על חייזרים שמגיעים להחליפנו? דיווחים על עיבוד נוסף צצו ב-2017, אך מאז כמעט עשור עבר ללא שינוי. בכל זאת, אם נפקח עיניים נראה את אותה יצירה מכל עבר: מהווירוס השמח בסדרה המדוברת "פלוריבוס" ועד סרטי הזומבים, שעדיין משגשגים. את אותה פרנויה כנראה לא יצליחו לקחת מאיתנו, ונראה שהעולם תמיד יספק סיבות לכך.